הטוב הוא כל מה שטוב לאדם ולעולמו

אסירים ושירים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 851

אסירים ושירים

על התהליך האמיתי

מתחת לפני השטח של מה שמוצג כלפי העולם כתהליך השלום, התהליך שמתחולל באמת הוא כזה של ליבוי יסודות לאומניים, המכשירים את הקרקע הפלסטינית למלחמה נגד ישראל; מה שנקרא בפי הנאיבים (או הנוכלים) "תהליך השלום" בין ישראל לפלסטינים הוא מהלך כפול פנים, שבו מרומים אזרחי ישראל לאורך נתיב יסורים ארוך, שבו הם סובלים לא רק באופן מופשט כתוצאה מכך שאין הם שומעים את האמת אלא באופן ממשי, תוך תשלום בדם. הדבר המחריד ביותר בתהליך קבוע ומתמשך זה, שבו נרצחים ונפצעים יהודים על ידי פעולות איבה נפשעות שמבוצעות על ידי האויב הערבי, הוא תחושת השגרה המלווה את התהליך מצידם של הגורמים הפוליטיים. אלה, אשר אינם מוצאים לנכון להוקיע את העוול המתמשך הזה, "לשבור את הכלים" ולהכריז על "הפסקת המשחק" משחקים לידיהם של אויבי ישראל ובכך גם משתפים עימם פעולה.

כשמדובר במדינאיה של ישראל, מתבטא העוול שלהם בהתעלמות מכך שהרשות הפלסטינית, למשל, איננה מסתירה כלל את העובדה שהיא רואה את היחסים בינה לבין ישראל כיחסי מלחמה, והדבר מתבטא במגוון תחומים ונושאים, שבהם מדגימה היא את יחסה השלילי לישראל. הדברים אינם מוסתרים; הם חשופים, ברורים וקולניים – וכולם מהווים קול רם שבו מכריזים אויביה של ישראל לא רק על שנאתם אלא על הבנתם את המתרחש בסכסוך, שאותו הם רואים כתהליך של מלחמה צודקת למטרת שחרור לאומי נגד מדינת ישראל שפוגעת בהם ונגד העם היהודי המדכא אותם.

באופן קבוע מועברים בתקשורת הפלסטינית מסרים התומכים ברצח ישראלים, והמעלים על נס מעשים של רצח שבוצעו על ידי אנשי טרור כאשר, ביחד עם אמירות והצהרות של מנהיגים בכירים לטובת הטרור, מפעילים אנשי הרשות הפלסטינית לחצים מתמידים על המנהל הישראלי להקל את הלחץ על האוכלוסיה הערבית, לשפר את תנאי המעצר של אנשי הטירור המוחזקים בידי ישראל, ולקרב ככל האפשר את שיחרורם. בהקשר זה יש לציין במיוחד את העובדה שבקשות השחרור של אנשי הטירור אינן מהוות הפצרה מישראל שתגלה אנושיות או תעשה מחוות הומניטריות אלא צבועות בצבעי דם ואש ומוצגות כתביעות המבוססות על עוול שנעשה על ידי ישראל לאסירים שבידה.

אירוע המבטא באופן מובהק את הרוח הנושבת במפרשי ספינות האויב נזכר לאחרונה בעת ביקור שערך שר פלסטיני בקרב משפחות אסירים. מה שהתפרסם בעיתון הרש"פ (אל-חיאת אל-ג'דידה, 06/09/2010) היה מאמר על התמיכה הניתנת על ידי השר לאסירים המרצים מאסרי עולם כ"לוחמי חירות", ובו נכתב: "השר לענייני אסירים ומשוחררים, עיסא קראקע, אמר בפגישה עם משפחות האסירים ג'ומעה אדם ואחמד אל-תכרורי ביריחו, כי הביקורים במשפחות האסירים יימשכו בכל המחוזות, כחובה לאומית, אנושית ופוליטית, וכביטוי מתמשך לדרישה לשחרורם. הוא הוסיף כי האסירים שלנו הם לוחמי חירות ובעלי זכות... ברור כי הרשות הלאומית לא תתיר לישראל להתייחס לאסירים שלנו כפושעים."

דבריו אלה של קראקע נאמרו בתגובה לדברי סגן שר החוץ הישראלי, דני איילון, אשר החשיב את הביקורים של קראקע אצל משפחות האסירים כהסתה לאלימות וטרור נגד ישראל, ודרש מהנשיא אבו מאזן התנצלות... קראקע חתם את ביקורו אצל משפחות האסירים ג'ומעה ואל-תכרורי, עם הענקת מגן החירות כאות נאמנות להם ולעמידתם האיתנה, ולהקרבתם בתוך בתי הכלא של ה"כיבוש". יש לציין כי האסירים אדם וא-תכרורי שפוטים למאסר עולם, והם נעצרו בנובמבר 1988."

בצמוד לאירועים בעלי אופי מסוג זה, מוקדשים משאבים רבים של הרש"פ לעידוד רוח הלחימה בישראל. דוגמה לכך היה שיר ששודר בטלוויזיה הפלסטינית (פת"ח) בתאריך 12/09/2010. השיר, שמילותיו מכוונות אל הלוחמים נגד ישראל, כלל את התמליל הבא:

"הילחם אחי,

לעולם לא יפול הדגל,

לעולם לא יכבו הלפידים.

בכרמל ובבקעת [הירדן] אנחנו סלעים ונחלים.

בלוד אנחנו שירה,

ברמלה - רימונים.

אחי, אנו נמשיך להיות מהפכת העם הלוחם!"

הציונים יצאו מהמולדות [שלהם],

והגבירו את הפגיעה ואת האיבה,

אך המהפכה הפלסטינית אורבת [להם].

הפרדס קרא לנו למאבק [המזוין],

החלפנו את הצמידים בנשק,

ותקפנו את [הציונים] השפלים.

האויב הפולש הזה נמצא בזירות [הקרב],

זהו היום המנחם של הג'יהאד.

לחץ על ההדק,

אנו נפדה את ירושלים, את שכם ואת הארץ."

בכתב העת "אל-חיאת אל-ג'דידה" (22/11/2010) נכתב כי: להקת 'אל-עאשקין' הפלסטינית חשפה אתמול כי הנשיא מחמוד עבאס פרסם לאחרונה החלטה נשיאותית בדבר הפיכת הלהקה, אשר הוקמה בשנת 1978 בדמשק, למוסד לאומי. מנכ"לית להקת אל-עאשקין, מיסאא' חרב, אמרה כי הנשיא אישר את ההחלטה במסגרת הנחיות נשיאותיות מטעמו, במהלך סעודה שערך לכבוד חברי הלהקה... מנכ"לית הלהקה פתחה את נאומה בהכרת תודה לנשיא מחמוד עבאס על העניין וההערכה שהוא גילה כלפי הלהקה."

ברור לקורא כי שני ציוני דרך אלה, של נושאי האסירים והשירים, אינם אלא קצה הקרחון של פעילות רבה, אשר רוחשת לא רק מעבר לגבול, בתחומי הרשות הפלסטינית, אלא גם מתחת לאפו של השלטון הישראלי, במקומות שבהם מתגוררים ערבים, שבהם מתכונן הדור הבא של "לוחמי החופש" לשחרר את ה"אדמות הכבושות" ולהשליט בהן את האיסלם. ללא ספק יהיו יהודים-ישראלים רבים שיאמרו: "זה רק טבעי והגיוני" או "אין מה לעשות". אך זו איננה הדרך הנכונה לראות את פני הדברים; למעשה, משמעות אדישותה של הנהגת ישראל לפעילות מסוג זה מצביע על קוצר הראות של העומדים בראשה של המדינה ואת אי הבנתם את הסכנה שקיימת בפעילות זו של האויב. שכן אין כמו שתיקה כלפי הוקעה מוסרית כדי להצהיר על הודאה באשמה מצד ישראל ועל כניעתה לאויביה.