בין מתיתיהו ליהודה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1138

 

בין מתיתיהו ליהודה

על רוח המלחמה היהודית

בעיצומה של ההתמודדות העכשווית בין הקצונה הצה"לית לבין "פיקוד" הישיבות עולים מן הציבור קולות היוצאים עקרונית נגד מעורבותם של אנשי דת בעניני צבא, על יסוד "אי הבנתם" של האחרונים את הנושא. אך בימים אלה במיוחד מזכירנו חג החנוכה כי כשנוגע הדבר לעם ישראל היוו עניני דת את היסוד להחלטה ההסטורית להילחם ביוונים. בדיקת העובדות מגלה גם כי כשמדובר בעם היהודי לא רק שאין הבדל או ניגוד בין ערכים לאומיים לדתיים אלא שאלה הם שני צדדיה של המטבע היהודית.

הסיבה למרד היהודי נגד היוונים היתה דתית: העילה למלחמת היהודים היה הנסיון היווני לדכא את היהדות ולהשליט בארץ ישראל ערכים המנוגדים לה, כמו עבודת אלילים. ההתנגדות למגמה זו, אשר השיבה את ערכי היהדות על כנם, היתה גם מלחמת הדת הראשונה בהסטוריה האנושית – ובמובן מסוים היא עדיין לא נסתיימה. בצורות שונות, מאז ועד ימינו, היהדות עדיין נלחמת על ערכיה – והמלחמה הפכה למתוחכמת יותר, כשהגורמים המאיימים על היהדות הם, בימינו, נסתרים, חמקמקים וקשים לאיתור יותר משהיו.

מבחינה עובדתית-הסטורית התחיל מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס, כאשר נציגי השלטון ההלניסטי ששלטו בארץ ישראל באותה עת הגיעו למודיעין ושם ניסו לשכנע את הכהן מתיתיהו, שעמד בראש הישוב, לשמש דוגמה ליהודים ולזבוח לאלילים. את השתלשלות האירוע מתאר במלים הבאות ספר המקבים (מקבים א', ב', ט"ו-כ"ח):

"וַיָבֹאוּ אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמְאַלְּצִים עַל-הַמַּעַל לְמוֹדִיעִים הָעִיר לִזְבֹּח: וְרַבִּים מִיִשְׂרָאֵל בָּאוּ אֱלֵיהֶם וּמַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו נֶאֱסָפוּ: וַיַעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמָּלָךְ וַיְדַבְּרוּ אֶל-מַתִּתְיָהוּ לֵאמֹר רֹאֹשׁ וְנִכְבָּד וְגָדוֹל אַתָּה בָּעִיר הַזֹּאת וְנִתְמָךְ בְּבָנִים וּבְאַחִים: עַתָּה קְרַב רִאשׁוֹן וֵעֲשֵׂה מִצְוַת הַמֶּלֶךְ כַּאָשֶׁר עָשׂוּ כָּל-הָעַמִּים וְאַנְשֵׁי יְהוּדָה וְהַנִּשְׁאָרִים בִיְרוּשָלָיִם וְהָיִיתָ אַתָּה וּבָנֶיךָ מֵאוֹהֲבֵי הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ תְּכֻבְּדוּ בְכֶסֶף וּבְזָהָב וּבְמַתָּנוֹת רַבּוֹת: וַיַעַן מַתִּתְּיָהוּ וַיֹאמֶר בְּקוֹל גָּדוֹל אִם-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּבֵית-מַלְכוּת הַמֶּלֶךְ שׁוֹמְעִים לו יָסוּרוּ כָּל-אִישׁ מֵעֲבוֹדַת אֲבוֹתָיו וְיִבְחֲרוּ בְמִצְוֹתָיו: וַאֲני וּבָנַי וְאָחָי נֵלֵךְ בִּבְרִית אֲבוֹתֶינוּ: חָלִילָה-לָּנוּ לַעֲזוֹב תּוֹרה וּמִצְוֹת: לְדִבְרֵי הַמֶּלֶךְ לֹא-נִשְמַע לָסוּר מִעֲבוֹדָתֵנוּ יָמִין אוֹ שׂמֹאל: וּכֵּכַלּוֹתוֹ לְדַּבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הַאֵלֶּה קַרָב אִישׁ יְהוּדִי לֵעֶיְנֵי כֻלָּם לִזְבוֹחָ עָל-הַבָּמָה בְּמוֹדִיעִים כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ: וַיָרְא מַתִּתְיָהוּ וַיְקַנֵּא וַיִשְׁתּוֹנֵן כִּלְיוֹתָיו וַיְשַׁלַּח חֲרוֹנוֹ כַּמִשׁפָּט וַיָרָץ וַיִזְבָּחֵהוּ עַל-הַבָּמָה: וְאֵת אִישׁ-הַמֶּלֶךְ הַמְאָלֵּץ לִזְבֹּחַ הֵמִית בָּעֵת הַהִיא וְאֵת הַבָּמָה הָרָס..."

לאחר מכן ברחו מתיתיהו ובניו להרים ושם ביסס את מעמדו כמנהיג המרד והוביל את התנועה שנלחמה ביוונים, הביסה אותם ובסופו של דבר גרשה אותם מארץ ישראל. מה שהתחיל בפעולתו של מתיתיהו במודיעין הובילה לשליטת משפחת חשמונאי ביהודה עד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי בשנת 37 לפנה"ס. תקופת ממלכת החשמונאים היתה התקופה האחרונה של עצמאות מדינית יהודית בארץ ישראל.

מה שהביא למרד החשמונאי היה, כאמור לעיל, נסיונם של השליטים לדכא את הדת היהודית; לא תמיד ראו היהודים את השלטון היווני כאיום על היהדות; בתחילת שלטונו החזיק גם המלך אנטיוכוס השלישי בגישה אוהדת ליהודים, אך יורשיו סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) ששאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את התרבות ההלניסטית גזרו גזירות נגד קיום הדת היהודית. התערבותם בעניני בית המקדש בירושלים התחילה בהדחת הכהן הגדול והגיעה לידי מינוי מנלאוס שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים. מנלאוס היה מתייוון, כלומר יהודי שראה את ערכי היוונים כנעלים על אלה של היהדות.

מבחינת שומרי המסורת היוו המתייוונים איום חמור יותר על הדת היהודית מאשר כל איום יווני על עצם השלטון הפוליטי בארץ ישראל. המתייוונים, שהושפעו על ידי תרבות יוון בצורה כה חזקה עד שהחליטו שזו המתקדמת ביותר בזמנם ועולה על היהדות, ניסו להעביר את שומרי המסורת היהודים על דתם בכוח הזרוע. למעשה היו הם היוזמים לגזירות חמורות נגד מצוות היהדות והם שדחפו להחדיר עבודת אלילים לישובים היהודיים. כפי שמצויין ברשומות ההסטוריות, היה האדם הראשון שנהרג על ידי מתיתיהו במודיעין "אִישׁ יְהוּדִי" שחפץ "לֵעֶיְנֵי כֻלָּם לִזְבוֹחָ עָל-הַבָּמָה בְּמוֹדִיעִים", כלומר: מתיוון. בעולם של אז, היו היהודים היחידים שחשבו שהדת שלהם – הדת המונותיאיסטית היחידה באותם זמנים – שווה שיקריבו את החיים בעבורה. אירוע תחילת המרד הראה שלא היה מדובר אך ורק במלחמה נגד היוונים, אלא גם במלחמת אחים פנימית; יהודים ששמרו על נאמנותם ליהדות, לחמו נגד יהודים אחרים, שהתייוונו וצידדו ביוונים.

למעשה לא ראו היהודים הבדל עקרוני מהותי בין האיום על לאומיותם לאיום על דתם. את שני אלה ראו כביטוי של זהותם הייחודית, שעליה לא היו מוכנים לוותר ליוונים או למתייוונים. השאלה באם היה הדבר תוצאה של היות הדת מאובנת ולא רלוונטית ל"זמן החדש" או שהיוונים ושותפיהם הם הטועים בנושא הוכרעה לא רק בכוח החרב החשמונאית אלא בעובדה המציאותית העובדתית והיא שבזמן שהערכים האליליים שבהם החזיקה תרבות יוון נעלמו מן האנושות, ערכי היהדות עדיין חיים בחברה היהודית ומנחים אותה. רוח היהדות, המאמינה באל אחד, מופשט, הקיים ביסוד העולם, לא נכנעה מאז ועד היום ושמרה על חיוניותה כיסוד האומה היהודית, בזמן שרוח האליליות היוונית ופולחניה נעלמו זה כבר מן העולם.

אך אף כי היוונים נוצחו, ממשיכה מלחמתם של המתייוונים נגד ערכי היהדות עד ימינו. נושאי ערכים המנוגדים לרוח היהדות המשיכו לחיות ולהילחם ביהדות במקומות רבים ובצורות רבות. ביחד עם מלחמה מתמדת נגד העם היהודי נמשכו גם הנסיונות לפגוע ביהדות מתוכה, כמו אלה שאותן ניסו להחדיר המתייוונים. בימינו ניתן לראות איך להוויית היהדות, אשר העלתה על נס את ערך הרוח במציאות, התגנבו ערכים זרים במקורם, תוך כדי הצגת פרשנות לא יהודית של העובדות ההסטוריות. זו נעשתה באופן מגמתי כדי להבליט בהן את עליונות ערכי החומר על הרוח; למותר לציין שמדובר בביטוי עכשווי של הניגוד בין ערכי יוון לערכי היהדות, המבוטא בדרך שבה הועבר ונלמד סיפור החנוכה או, ליתר דיוק, האירועים ההסטוריים המהווים יסוד לחג החנוכה.

העובדות ההסטוריות מספרות כי כבר לאחר שלוש השנים הראשונות של המרד, היהודים כבשו מחדש את ירושלים. לוחמים יהודים נכנסו לירושלים בחודש כסלו שנת 164 לפני הספירה ומצאו את בית המקדש פרוץ ומחולל בידי זרים. הם טהרו את המקדש וחנכו אותו מחדש ביום כ"ה בכסלו. בכניסתם למקדש מצאו אותו מזוהם ומטומא, אחרי שהפך למקום שחזירים מוקרבים על מזבחו. הדבר הראשון שעשו היהודים עם חזרתם למקדש, הוא הדלקת מנורה חליפית (לאחר שהמנורה האמיתית הותכה על ידי היוונים). אך לצערם נמצא רק פך שמן אחד קטן, שהיה חתום עדיין בחותמו המיוחד של הכהן הגדול. הם השתמשו בשמן זה, על מנת להדליק את המנורה ובאופן נסי הוא הספיק לשמונה ימים, עד שמשלוח של שמן טרי, מוצה ונשלח אל בית המקדש.

אך מושג הנס, המהווה מושג יסוד בחשיבה היהודית הדתית, אינו מוסכם על המחזיקים בחשיבה לא-יהודית; בישראל של ההווה, שבה ניטש הקרב על היחס הנאות בין סמכויות הרבנים לאלה של המדינה החילונית, ושבה אין מערכת החינוך הממלכתית נוהגת לקדם את ערכי היהדות, רעיון הנס איננו מקובל כבעל משקל עובדתי שיש להתחשב בו. לכן, אף כי לא ניתן להתעלם מנצחונם של היהודים על היוונים, נדחק נס פך השמן אל מחוץ לסיפור החנוכה המופיע במקורות הלא-דתיים – וביחד עימו כל הפרשנות המסורתית הרואה את נסי חנוכה כביטוי המשמעותי ביותר של מה שהתרחש במלחמה נגד היוונים.

מנקודת המבט של המסורת היהודית, חג החנוכה הוסף ללוח העברי על ידי חכמי היהדות כחג שמנציח את ניסי הניצחון הצבאי של היהודים המעטים על היוונים הרבים ובעיקר את הניצחון הרוחני של הערכים היהודיים על אלה של היוונים, כשנרות החג מסמלים את הניצחון הרוחני. אך הניסיות, הנתפסת במסורת היהודית כעובדה אובייקטיבית, נדחקת אל מחוץ לחג החנוכה על ידי אנשי החומר של ימינו, שלרוב הם גם אתאיסטים, המערערים על עצם אפשרות קיומו של הנס ורואים אותו כבדיה מיסטית. אך על אף התנגדותם העקרונית למסורת הדתית חפצים מתייוונים מודרניים אלה לאכול את העוגה ולשומרה שלמה: הם אינם מעוניינים לוותר על החג, אך הם מעוניינים לחגוג את הנצחון על היוונים מטעמים שמעידים על נצחונה של תרבות יוון במובן הירוד של המושג: במקום לראות את הנצחון כביטוי של הרוח, רואים הם את הנצחון כענין גופני. בהקשר זה מוצג נצחונם ההיסטורי של המכבים כאירוע אנתרופולוגי חסר משמעות או ייחוד.

אחת הדרכים שבהם השיגו מתנגדי היהדות של היום את הבנת מרד המכבים ברוח חילונית זו היתה הסטת המיקוד על גבורת המכבים ממתיתיהו ליהודה בנו. בניגוד לערכים שסימל בפעולתו מתיתיהו הכהן שהנהיג את המרד, דאג מי שדאג למקד את תשומת הלב על בנו יהודה המכבי שנטל מידיו את הנהגת המרד לאחר מותו. דרך הערצת דמותו של יהודה הלוחם, שהיה גם איסטרטג גאוני, הוגנבה במרמה גם הערצת תרבות הגוף היוונית. כשבשנת 1746 חיבר המלחין הנדל באנגליה את האורטוריה "יהודה המכבי", היה זה לרגל נצחונם של האנגלים באחת ממלחמותיהם. ההשוואה הברורה בין גבורתו של יהודה המכבי במלחמה נגד היוונים לגבורת המצביא המקומי מעידה הן על הדרך שבה הבינו אנשי התקופה את הקשר ההסטורי על יסוד הפעולה הצבאית והן על התבססותו בתודעה של יהודה המכבי – ולא מתיתיהו – כגיבור המרד.

העדפה זו של יהודה על פני מתיתיהו מעידה על הסטה משמעותית של הבנת המרד החשמונאי כפעולה צבאית חמרנית-גופנית ביסודה מהבנתו כפעולה רוחנית במהותה – הן ככזו המעידה על הרוח האלוהית שביסוד המציאות והן כביטוי של גבורת רוח האדם. הסטה זו היא תוצר של השפעה רעיונית תרבותית, אשר הצליחה, במאבק בן דורות, להמליך, לפחות בתרבות האירופאית, את החומר על הרוח.

האותות לכך שויכוח זה עדיין מתנהל בתרבות היהודית-ישראלית קיימים בין היתר בכך שלגבי סיבת החג יש יותר מהבנה אחת, דתית. פה ושם ניתן להבחין בהדיו של דיון זה כמו, למשל, בהערות המתקנות את מילות שיר החנוכה הידוע "אשר עשו המכבים" ל"אשר עשה ד' למכבים" – תוך ציון ההבדל בין הגרסאות כדוגמה להבדל שבין רוח המלחמה היהודית לרוח המלחמה היוונית. בכל מקרה, אין ספק שבהבנה הלא דתית של המרד נגד היוונים נעשה שימוש רב לצורך הפצת ערכים לא יהודיים.

מה שהוא, אולי, המאפיין המובהק ביותר של אימוץ דמותו של יהודה המכבי כמסמל את נצחון הגוף על ידי מתייווני ימינו מתבטא באימוץ המסורת של תרבות הגוף. הישראלים העוסקים בתרבות הספורט, שהיא אחד ממאפייניו המובהקים של ביותר של המתייוון המושפע מתרבות הגוף של יוון, בחרו לאגודתם לא פחות ולא יותר מאשר את השם "מכבי", כשהם מבטאים בכך את הבנתם את המכבים כסמלי תרבות הגוף.

ארגון "מכבי" נוסד בירושלים בשנת 1911, ובעקבותיו הוקמו אגודות מכבי שונות במושבות. הסיבה המוצהרת לכך היא כנראה שלא נמצא ברפרטואר ההיסטורי היהודי שם טוב יותר שיבטא, לדעתם של המחפשים, גבורה, והחיפוש אחרי שם בעל קונוטציה היסטורית הוא שחיבר בין "גבורת המכבים" לפעילות גופנית. באינציקלופדיית הרשת החופשית ניתן היה למצוא את ההתייחסות הבאה לייסוד "מכבי":

יש, לכאורה, אירוניה היסטורית בכך שארגוני ספורט ומופעי ספורט של יהודים נקראים בעקבות המכבים. האירוניה נעוצה בכך שמרד המכבים לפי המסורת ההיסטורית נועד להגן על "מנהגי האבות" נגד הכנסתם (בשנת 165 לפני הספירה) של מנהגים ופולחנים הלניסטיים פגאניים (אליליים) לירושלים, ובתוכם מישחקי ספורט. מי שנאבקו בתרבות הגוף ההלניסטית העניקו את שמם לאגודות ספורט (אך גם לאגודות לאומיות... והפכו למייצגים של "דור חדש" של יהודים, המבקש לטפח את התכונות הגופניות ("תרבות השרירים") תוך עיסוק בספורט. וכאילו כדי להגדיל את האירוניה הפך מירוץ הלפיד, שהיה חלק מפולחן דתי פגאני, לאירוע הפתיחה של אירועי חג החנוכה, ואילו משחקי המכביה שהחלו בשנת 1932 היו חיקוי יהודי למישחקים האולימפיים הפאן-הלניים ולגלגולם המודרני.

הטרגדיה הישראלית מתבטאת בכך שדווקא בארץ ישראל, שבה הוכיחו המכבים לפני למעלה מאלפיים שנה כי רוח המלחמה היהודית מסוגלת לגבור על תרבות האלילים ועל הכוחות המנסים לכפות על העם היהודי להמיר את דתו, קם דור אשר חלק גדול ממנו אינו מכיר את מתיתיהו. ההשפעה החמרנית הרבה הקיימת היום על תרבות מדינת ישראל מחלישה את כושר העמידה הלאומי של היהודי ביחד עם הדתי. חיסולה של ההתייוונות בישראל צריך להיות מובן על בני העם היהודי מחדש כחיסול כל מה שמאיים על ייחודיותו של העם היהודי, כקבוצה נבחרת של בני אדם, המחזיקים ברעיונות של אמת, צדק וחירות ומאמינים ברוח. במובן זה גם מחזיק היהודי המאמין, בניגוד למאמין בחומר, שגבורה היא רוחנית ביסודה.

לצורך זה יש להבין את הערכים שבשמם מצא לנכון הכהן מתיתיהו לקרוא "מי לד' אלי?", להזדהות עם הבנתו את העימות בין היהודי למתייוון ולהסכים עם רוחו הלוחמת, המקנאת והבלתי-מתפשרת.

נתונים נוספים