הבא להרגך
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 849
הבא להרגך
הזכות המוסרית להגנה עצמית
אחד מהויכוחים הקבועים הנמצאים ביסוד העימותים הנוגעים למלחמה הוא שאלת זכויותיהם של המתגוננים להפעיל כוח נגד התוקפים אותם. מול העקרון היהודי הקובע כי זכותך להקדים הגנה למכה, "הבא להרגך השכם להרגו", מתייצב הנוהג המערבי ההומני-לכאורה, אשר מגביל את המתגונן לנקוט בפעולה רק במסגרת פעולות תגובה, המתבצעות, על ציר הזמן, אחרי פעולת התוקפן.
גישה זו, אשר מוסרת בידי המתקיף את קביעת עיתוי הלוחמה, בוטאה בצורה מרשימה על ידי החיזבללה בשש השנים שקדמו למלחמה הנוכחית בצפון. בשש שנים אלה, שבהן היה הארגון עסוק בהכנה למתקפה על מדינת ישראל, היתה ברורה מידת מוכנותו ומטרותיה כאחד, ואף על פי כן נמנעה ישראל מלפתוח בפעולת מגננה מקדימה נגד פעולות ההכנה להתקפה, בשל הסכנה של דעת קהל שלילית, אשר לא תראה בעין יפה פעולה כזו מצד ישראל.
איסטרטגיה פוליטית לפי דעת קהל
למעשה, ניתן כבר היום לקבוע שאת מהלכיה של ישראל קובעים יותר שיקולים פוליטיים הלוקחים בחשבון את דעת הקהל העולמית, מאשר שיקולים איסטרטגיים או טקטיים צבאיים בלבד; גם פעולות התקפה מצומצמות ביחס, כמו רציחתם של שלושה חיילי צה"ל כבר בשנת עזיבת צה"ל את לבנון, חיכוכי גבול מצומצמים אשר הגיעו עד כדי הרג חיילים והתקפות של הפצצה, לא גרמו לפתיחת מתקפה צה"לית כמו זו שעליה הוחלט לאחרונה. לפיכך ניתן לקבוע כי את ישראל מדריכה איסטרטגיה פוליטית שבה, אולי יותר מכל גורם אחר, משחקת תפקיד דעת הקהל.
ולפי מה נקבעת דעת הקהל? לפי התשובה המקובלת היום על השאלה "מה מותר לעשות עם מי שבא להרגך?"
שאלה זו חורגת בהרבה ממה שקורה עם ישראל בלבנון או עם מה שמתאפשר לישראל – או לארה"ב – לבצע ביחסי החוץ שלהן. שאלה זו עוסקת בסוגיה מוסרית מקיפה אשר כל התרבות האנושית נשענת עליה, ותשובותיה באות לידי ביטוי במה שמתרחש במלחמות נרחבות וגם ביחסים האנושיים המתרחשים בין אזרחיהן של מדינות בסכסוכים הפרטיים שלהם.
העקרון היהודי של "הבא להרגך השכם להרגו" מתיר להרוג את מי שבכוונתו להרגך – ולמעשה גם את מי שתומך במי שכוונתו להרגך; חוקי המלחמה המקובלים במערב תובעים הוכחה של כוונה כזו – ופעמים רבות מן הנמנע לספק הוכחה כזו. מעשית, אף על פי שאין היתר מערבי להרוג איש אוייב אם לא ניתן להוכיח שהוא נמצא בקו פעולה שמטרתה להרוג או שהיה מעורב בכזו, אלה הנוקטים בפעולה של הריגתו אינם מדווחים על מצב זה או שהם מדווחים על מצב שקרי. הדבר יוצר כמובן מצב של אי אמינות וחשדות גדלים כלפי הפועלים בהקשר כזה.
למעשה, כשמדובר בדיני מלחמה, מצטמצם הנושא לשאלת הזכות: האם למי שפועל יש את הזכות לפעול כדי להגן על עצמו בהקשר מסויים, עם הרחבות ידועות. למשל, הוא אינו חייב להציל רק את עצמו ויכול לפעול גם כדי להציל אחרים. בנוסף לכך, במצבים שבהם מניעתה של פעולה מסויימת עשוי להציל חיים, יש הצדקה לפעולת מניעה כזו. אך בכל מקרה, השאלה העולה בסוגיות אלה עוסקת תמיד בזכותו של המותקף להרוג כהגנה עצמית. זכות זו מאויימת רק על ידי היכולת של המותקף להוכיח מצב של חששו ממוות.
מכל מקום, יש להבחין בין אפשרות ההוכחה של איום כזה, המשתנה מערכאה לערכאה, לבין הגדרת הזכות היסודית של אדם להרוג את מי שמבקש להרגו. בהקשר זה, נכנסת לתמונה שאלת ההוכחה כמציבה תנאי מקדים, העלול לקבוע חיים ומוות. נראה כי אין ויכוח לגבי זכויות של אדם להרוג את הבא להרגו, אך השאלה באם הוא יכול להוכיח שמישהו רצה להרגו, או, יותר נכון, ההנחה שאין הוא יכול להוכיח דבר כזה, היא העומדת בעוכריהם של אלה שמנסים לחלץ מן החוק היתר להגנה עצמית קטלנית.
ציר הזמן
ציר הזמן הוא אחד מקווי המתאר היסודיים של הבעיה; בהקשר זה, יש לציין כי אחת מהבעיות היסודיות שעליהן נסב הויכוח הוא היחס בין התגובה לאלימות לפעולה האלימה עצמה על ציר הזמן. בזמן שהרעיון של "הבא להרגך השכם להרגו" מתיר, מוסרית, לבצע פעולה נגד צד אלים גם לפני אלימותו, במטרה למנוע אותה, ההסכמה המקובלת במערב – ובמקרה המסויים בעולם המשפטי – מחייבת שהתגובה לאלימות תהיה אחרי הפעולה האלימה, כלומר: מבחינה משפטית וחוקית, כדי להוכיח שהפעולה תגובתית, עליה להתבצע על ציר הזמן אחרי פעולת התוקפן.
מכך ניתן ללמוד עד כמה ההתפתחות הרעיונית לגבי תפיסת הנושא קובעת את האפשרויות הטכניות של אלה המעוניינים ביישומה של הפעלת כוח ו/או החזקה והפעלת נשק. התפתחות זו תקבע את האפשרויות הטכניות – לפחות מבחינה חוקית ומשפטית – העומדות לפני מי שחפץ להתמודד מול "הבא להרגך".
יש בגישה זו כדי להסביר מדוע נמנעה ישראל מלתקוף את ארגון החיזבללה במשך השנים שבהם התכונן למלחמה נגדה. מול מידת השכל הישר-לכאורה שבהתקפת האוייב המתכונן להתקיפך, ניצבת העובדה שישראל מוקפת במדינות אוייב או כאלה שהיו אויבות, שלכל אחת מהן צבא חמוש ויש בהן מדינות כמו מצרים שעל פי מומחים מסויימים מחזיקות בנשק שהאוייב הפוטנציאלי ההגיוני היחיד שלמולו הן מחזיקות אותו הוא ישראל.