המלחמה הנכונה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 963

 

המלחמה הנכונה

מבחינה קיומית נמצאים היום ישראל והעולם במצב קשה ביותר, באשר סכנה מאיימת על כל אדם טוב במלחמת העולם המתחוללת מסביבנו. אך מדינת ישראל, המהווה את אחת החזיתות הפעילות בעין הסערה של מלחמת הטובים נגד הרעים, משולה לאדם רעב ללחם אשר מתעלם מקיומו של מאגר מזון משביע הקיים בביתו שלו. מדובר באוצר הגנוז של החוכמה היהודית, שבכוחה להנחות את מדינת ישראל – ואף את העולם כולו – לנצחון במלחמה נגד הברבריות העכשווית המאיימת על כל האנושות.

על אף ההערכה הרווחת בקרב חלק מן הציבור החילוני הרואה את המסורת היהודית כבלתי מתאימה לפתרון בעיות ההווה, הרי דווקא בתחום הבטחון יכול אימוץ עקרונות המסורת היהודית לתרום לקיומה של מדינת ישראל. דבר זה נכון במיוחד בתחום ניהול המלחמה שבו, היום, מפסידה ישראל בשל כך שמלחמתה, אשר מבוססת על המוסכמות המערביות, הנוצריות ביסודן, אינה נכונה. זה יכול להשתנות לגמרי אם תלמד ישראל לתקן את טעויותיה באמצעות הידע שמוצע לה על ידי היהדות בתחום ניהולה הנכון של המלחמה.

ניתוח עובדתי של הפשרות, הויתורים והנסיגות העתידיות המהווים את מדיניותה המוצהרת של הנהגת ישראל העכשווית מצביע על נצחונם המתגבר של אויביה – על כך שבמלחמה שמנהל נגדה האויב היא הולכת ומוכנעת. ולא רק האיומים על ישראל מצד הערבים וארגוני הטרור גדלים אלא גם הלחצים המופעלים עליה מצד העולם החיצון. למעשה, כל המאמצים הדיפלומטיים שעשתה מדינת ישראל כדי להגיע למצב של שלום עם אויביה לא רק שלא שיפרו את מצבה ולא קידמוה לקראת סיום המלחמה אלא גם שמצבה הפוליטי הלך והתדרדר והמלחמה נגדה מחריפה והולכת.

כל זה נובע מכך שמלחמתו הנוכחית של עם ישראל, כפי שהיא נעשית במסגרת מדינת ישראל, איננה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם רוח היהדות; בכל שנות קיומה נוקטת מדינת ישראל במדיניות בטחונית השואבת את השראתה מגישתן התבוסתנית של אומות העולם החופשי, היונקות מרוח הנצרות. זו, הרואה את המלחמה כחטא, מסכימה רק עם הגנה עצמית מיידית ולכן מובילה לניהול מדיניות של תגובה במקום למדיניות של יוזמה. ישראל, הרואה את עצמה כחלק מן העולם המערבי המתקדם, משלמת במטבע היקר על הסכמתה למדיניות המלחמה הסבילה. לכן, אף על פי שהיא זוכה להערכה בשל חוסן כוחה הצבאי, היא גם סופגת בשל כך את הביקורת המוסרית האופיינית של העולם הנוצרי כלפי החזק. הדבר גורם לכך שכמו כל שאר מדינות העולם המערבי-נוצרי, מתבצרת ישראל מזה שנים רבות במגננה אל מול אויביה ואינה יוזמת מתקפות אלא רק כהגנה וכתגובה על אלימות המופנית נגדה מצד האויב. אף יוזמת ההתקפה במלחמת ששת הימים, שבה השיגו ישראל ולוחמיה את הגדולים שבנצחונותיה, היתה, ביסודה, פעולת מניעה נגד התקפת צבאות האויב.

החזקתה של ישראל במדיניות המלחמה הלא נכונה משאירה את יוזמת המלחמה בידי אויביה. כאמור לעיל, נקודת התורפה של המלחמה הלא נכונה, מורשת המערב, היא בהיותה תגובתית ולפיכך מותאמת לבחירת הזמן והמקום המתאימים להתקפה על ידי האויב. המלחמה הנכונה, לעומת זאת, כפופה לבחירתו החופשית של הצד הצודק, השומר לעצמו את ההחלטה לגבי יוזמתה ואיכותה המוסרית. בזמן שהמלחמה הנכונה היא פעילה, המלחמה הלא נכונה היא סבילה. היא מתבססת על תגובה ליוזמת איומיו של אויב, ועל ההנחה המוטעית שרק על יסוד זה ניתן להצדיקה. הסכמתה של מדינת ישראל לגישת מלחמה זו לא רק שלא קידמה את עניניה וגרמה לירידה מתמדת ביכולת המלחמתית שלה בשל התכנסותה למצב של תגובה ומגננה אלא גם הביאה למצב שבו ישראל של היום מנוצחת בשל כך על ידי אויביה הרבים. באופן אבסורדי ישראל נמצאת מותקפת על ידי העולם בגלל עוצמתה הצבאית, כי בעולם הנוצרי של המלחמה הלא נכונה נזקפת עוצמה זו לחובתה.

מה שאזרחי ישראל חווים היום אינו אלא שיאה של התדרדרות שהחלה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אז נטשה ישראל מבחינה עקרונית כל אפשרות של התקפה יזומה כוללת ו/או את הכרעתן העתידה של אויבותיה, ולכן היא הלכה והתדרדרה מבחינת יכולתה להתמודד עם אלימותו של האויב. דרך האידיאולוגיה של כל אלה שדוחפים מבית ומחוץ את ישראל מאז מלחמת ששת הימים לשוב לגבולות שלפני 67 ניתן לחוש בערך הנוצרי הגלום בנטיה זו. ערך זה מתבטא בחרטה ובנקיפות המצפון שיש לחלק מהישראלים לגבי עוצמתה הצבאית של ישראל ובראייתם השלילית את נצחונותיה בשדה הקרב. בהקשר זה חשים ישראלים רבים שאף הנכסים שנלקחו מן הערבים התוקפנים במלחמת הקוממיות שלה אינם שייכים להם ובנסיונם לפצות את הערבים על אבדנם הם פועלים נגד ישראל.

בניגוד למתחרטים אלה, האויב הערבי-מוסלמי, שאינו נגוע במחדלים מסוג זה, הפך למתוחכם יותר ויותר במלחמתו ולמד שלא להשליך עוד את יהבו על התקפה ישירה נגד ישראל; במקום זה הוא פועל בדורות האחרונים בדרכים המשלבות גישות דיפלומטיות עם פעולות טרור ומצליח להשיג באמצעותן כניעה ישראלית מעשית, המתבטאת בנסיגותיה וויתוריה של מדינת ישראל. היום חלק מאויבי ישראל פועלים נגדה כשהם מנצלים, תוך יישומה של חוכמה מעשית לטובת ענינם, את דעת הקהל העולמית ואת כוחם של ארגונים המתיימרים לאובייקטיביות כמו האו"ם ושל כאלה המתיימרים להגן על זכויות האדם. בשל כך ממשיכים אויבי ישראל לפגוע בחייליה ואזרחיה תוך שהם זוכים בתמיכה משאבית ולגיטימציה מתגברת מצד העולם המערבי, המעניק להם תמיכה מוסרית וחומרית.

בהקשר זה יש להדגיש כי בניגוד למחשבה האופיינית להנהגה הישראלית הוותרנית, אין פשרותיה מעניקות לה הערכה מצד העולם הערבי אלא בוז בלבד – וחוסר כבוד מצד המערב. בהתאמה לכך אחת התוצאות של המלחמה הלא-נכונה שמנהלת ישראל היא ירידת מעמדה המוסרי בעיני העולם. הדבר נובע מכך שישראל משתדלת להציג עצמה כממלאת אחר תנאי המוסר הנוצרי מבלי להבין ששום מלחמה בעולם איננה יכולה לזכות בהערכה ואהדה מצד הנוצרים כל עוד היא מצליחה. דבר זה מסביר בחלקו את האהדה שלה זוכים הערבים אויבי ישראל המובסים על ידה, על אף שגישת המלחמה שלהם רחוקה מלהיות פסיבית. בהקשר זה כמעט למותר לציין כי הערבים אינם מחזיקים ברעיון המלחמה שיש לעמים הנוצריים. המוסלמי, שהתוקפנות היא אצלו ענין של כבוד, נוקט במתקפה פיזית או מילולית בכל הזדמנות והסבילות היא ממנו והלאה. מבחינת העולם המוסלמי, הרואה עצמו כצודק ואת המערב כולו כאויבו, יש לו את הזכות להשליט את אמונתו בכוח החרב.

אך על אף היות הלוחמנות המוסלמית מנוגדת עקרונית לתפיסת הנצרות לגבי המלחמה, אין המערב מסתכן בהצהרה מפורשת נגד האיסלם בנושא זה, בעיקר בשל חששו ממנו. לפיכך, לא רק שבימינו אין למצוא אומה – כולל ישראל - שתערער על איומם של המוסלמים על כל ה"כופרים" בשם חופש הפולחן, אלא שהערבי המוסלמי יודע יפה לנצל את שנאתו של הנוצרי לחזק לטובת מלחמתו שלו נגד ישראל ומציג אותה, לצורך הענין, כמי שמדכא אותו באכזריות. כך נוצר המצב האבסורדי העכשווי שבו ישראל, על אף שהיא נתונה במצב מתמיד של התקפה מצד הערבים מאז הקמתה, נחשבת על ידי העולם לתוקפנית שבסכסוך. אויבי ישראל מנצלים את עובדת היותה בלתי-מנוצחת לצורך הוקעתה ככובשת אכזרית והצלחתם בתעמולה זו מסתכמת בכך שמבחינת המלחמה שבה נתונה ישראל אויביה הולכים ומנצחים אותה. בהקשר זה מהווה ירידת כוחה של ישראל פגיעה בעמידת כל העולם החופשי.

אך בין אי המוסריות של התבוסתנות הדוגמטית של העולם הנוצרי והתוקפנות הדוגמטית לא פחות של העולם המוסלמי נמצא שביל הזהב של היהדות, שתורתה מצביעה על דרך מלחמה נכונה, צודקת ומוסרית. לפיכך, כל מחדל ניהול המלחמה יכול להשתנות אם תנטוש ישראל את דרך המלחמה הסבילה שבה היא מחזיקה כיום ותעבור לנהל מלחמה נכונה ברוח היהדות. מלחמה כזו, בניגוד למקובל בעולם בדורות האחרונים, היא פעילה, יזומה – וצודקת. אם תשנה ישראל את מדיניותה לכזו של מלחמה נכונה יש סיכוי יותר מסביר שהיא תשיג נצחון על אויביה. אך הדבר מצריך שינוי תודעתי.

בהקשר זה, אין על ישראל להמציא גישה חדשה אלא ליישם את אוצר הידע שטמון במרתפיה – הידע היהודי ההלכתי, המחזיק בגישה מלחמתית נצחית הסותרת את החשיבה שבה מחזיקה היום ההנהגה הישראלית. זה המקום לציין כי שיטת המוסר הנוצרי, המנוגדת לצדק וליעילות גם יחד, מצדיקה רק מלחמת תגובה הגנתית, שעלה למפעיליה הישראליים לא אחת בקרבנות מיותרים. לעומת זאת, הגישה היהודית המסורתית, זו של המלחמה הנכונה לא רק שאיננה מנוגדת למוסר אלא אף מבטאת אותו; ברוח זו המלחמה הנכונה היא מלחמה מוסרית.

לפי היהדות, המלחמה הנכונה היא מלחמתו של עם ישראל, המבוצעת על פי כללים מוגדרים, ומותרת קודם כל למטרות הגנה עצמית – אך לא רק. בכלל, אם תעניק מדינת ישראל משקל גדול יותר במדיניותה לגישה היהודית היא תגלה כי מסורת ישראל תומכת במלחמות יזומות ורואה מלחמות כאלה כמוצדקות מבחינה עקרונית, במיוחד אם וכאשר מתמלאים התנאים הנדרשים לגביהן. כך, בניגוד להשקפה הנוצרית הרואה את המלחמה גם במקרה הטוב כ"חטא הכרחי", ניתן ללמוד מהמסורת היהודית את העקרונות המנחים של המלחמה הנכונה, המוסרית.

את כללי המלחמה הנכונה על פי היהדות ניתן ללמוד מכמה מקורות, הכוללים את דרכי המלחמה המתוארות בספרות המקראית ואת כתבי ההלכה. רבים ממנהיגי ישראל ערכו מלחמות בדרכים שמהוות הנחיה מוסרית לדורות. ביניהם ניתן למצוא דמויות כמו אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך או אהוד בן גרא, אשר מפעולותיהם המלחמתיות ניתן ללמוד, בין היתר, את ההיבטים המוסריים של המלחמה. בין אלה קיימים ההצדקה המוסרית של היציאה מלחמה, המוסריות של עקרון התקפת הפתע על אויב לא מוכן והמוסריות של פגיעה במנהיגות האויב. אלה נמצאים בניגוד לעקרונות המקובלים המנחים את מלחמת זמננו, שבה מחוייב הלוחם להיות ישר כלפי אויביו, להזהירם, לתת להם "סיכוי הוגן" ולהשגיח על היות פעולתו המלחמתית "מידתית"...

התורה והתלמוד מנחים את בני עם ישראל כיצד עליהם לנהוג בעמים היושבים בארץ ישראל ומחוצה לה, מתי צריך לצאת למלחמה, נגד מי ואיך, מה שייך לקטגוריה של מלחמת רשות, מה לקטגוריית מלחמת מצווה ומהי מלחמת מצווה לדורות (כזו שעליה מצווה עם ישראל נגד אויביו הנצחיים). בסוגיות המלחמה הללו ואחרות העמיקו לעסוק גם הרמב"ם והרמב"ן וגדולי תורה רבים נוספים לאורך דורות רבים עד ימינו. בכתבי המסורת של עם ישראל מהווה המלחמה חלק חי מן החיים, שלגבי מגמותיה, דרך ניהולה, והסמכויות הראויות לקבלת ההחלטות הנוגעות ליזימתה יש הנחיות ברורות. הדברים מסתכמים בכך שהיהדות, המוצאת לנכון להנחות את בניה בדרכי מלחמה, רואה את המלחמה כפעולה מוסרית ביסודה – ובעיקר קיימת בה ההנחה הרואה את בני עם ישראל כצודקים במלחמתם ומעניקה להם עדיפות מוחלטת על אויביהם, תוך ראייתו של האויב באור שלילי.

במסגרת מה שמגדירה ההלכה "מלחמת רשות" מוצדקת מלחמתו של עם ישראל לא רק למטרות של הגנה עצמית אלא גם כדי להרחיב את שליטתו של העם בשטחים נוספים. ואף כי הדברים אמורים בהקשר של עם ישראל ניתן להצדיקו מבחינה הגיונית ומוסרית גם על יסוד עקרוני כללי כזכותו של עם חופשי ליזום מלחמת כיבוש נגד תחום שליטתו של משטר דיכוי. בהקשר כזה, משמעות העברתה של אוכלוסיה הנתונה תחת עולה של דיקטטורה לחיים בשטחה של מדינה חופשית היא של שחרורה. לפיכך, בכל זמן ומקום שהוא, ניתן להצדיק מלחמת כיבוש כמלחמת שחרור אם וכאשר היא נעשית במטרה לסיים את עוול הדיכוי של שלטון לא מוסרי כלפי נתיניו.

ברוח זו ניתן להבין גם את הצדקת קיומה של ריבונות ישראלית בשטחים שאליהם נכנסה במלחמת ששת הימים. בנוסף לחוקי ההלכה, ההגיון והצדק, גם על פי החוק הבינלאומי מוצדקת ההחזקה הישראלית בשטחים אלה שכן ישראל הוציאה אותם מיד משטרי האויב שאיימו עליה, אך גם בעצם החזקתו של האויב בשטחים אלה לא היתה מלכתחילה הצדקה ולכן יש בסיס רחב לראות את הבעלות הישראלית-יהודית עליהם בדרך חיובית, המוצדקת באופן שונה לגמרי מזו הנהוגה בזמננו, שאיננה רק ההצדקה המסורתית; לא מדובר רק בכך שמבחינת המסורת שטחים אלה הם חלק מארץ ישראל, אלא בכך שגם מבחינה עובדתית מציאותית (אובייקטיבית) יש לשליטת ישראל הדמוקרטית בשטחים אלה זכות והצדקה גדולים יותר מאשר לשליטת עריצויות שכבשום ב"זכות" כוח הזרוע.

חולשתה הפוליטית של ישראל של ימינו נובעת, בין היתר, מערכים מערביים השייכים לשמאל האנטי-אימפריאליסטי. זה החדיר לעגה הפוליטית המקובלת את הרעיון האנטי-קולוניאליסטי, המתנגד לשליטה של מדינות מערביות במדינות הנמצאות רחוק מהן, כמו באפריקה, בדרום אמריקה או במזרח אירופה. בשל מתקפה רעיונית זו מוחזק מושג הקולוניאליזם לדראון בפי כל העולם הפוליטי על אף שבמקומות רבים מצבם של ילידי המקום טוב יותר תחת שלטון זר מאשר תחת שליט מקומי. (בהקשר זה, גם לא ניתן להתעלם מכך שדווקא הגוש הקומוניסטי, המצהיר על התנגדותו לאימפריאליזם, חטא רבות בהחדרת השפעתו לעולם השלישי). בעולמנו גם לא ניתן לבטל את עובדת התערבותו של העולם החופשי בנעשה בשאר העולם, בדיוק כפי שלא ניתן לבלום את השפעתן של הדיקטטורות הקומוניסטיות או המוסלמיות על חיי מדינות קטנות ועניות יותר. למעשה, די במכלול עובדות אלה כדי לסתור את יסוד הטענה האנטי-ישראלית המאשימה את שליטת ישראל בשטחים ה"מוחזקים" כבלתי-לגיטימית, אך ישראל המחזיקה במסורת היהודית יכולה לראות שטחים אלה כשלה ללא ספק ופקפוק.

השקפה המאשרת בעלות מוחלטת של העם היהודי בשטחי ארץ ישראל היא חלק ממדיניות שאין מדינת ישראל של היום מעיזה להחזיק בה. למעשה מעיז הממשל הישראלי להקריב את מתיישביו שלו לטובת תפיסות המלחמה המערביות ולפגוע בזכויותיהם של אזרחיו לצורך השגת "נקודות זכות" בדעת הקהל המערבית. לצורך זה מותירה מדינת ישראל בשנים האחרונות ביטויי תוקפנות רבים המבוצעים נגדה ללא מענה הולם, בשל חוסר בטחונה במוסריות עמדתה ולפיכך חוסר יכולתה לבצע את המתבקש – התחקות, מציאה וחיסול של המפגעים. אך בשל היות דרישות אלה של המלחמה הלא-נכונה מנוגדות למוסר, להגיון ולצדק משלמת המדינה כולה על מדיניותם של מנהיגיה בסכסוכים קשים תוך-לאומיים בין הצבא למתיישבים, בין שומרי מצוות לחילוניים ומסתבכת והולכת במלחמת אזרחים פנימית. למותר לציין שאין כמו חוסר אחדות פנימית להכשיר את הקרקע לתבוסה כללית, שעלולה להתרחש אם התדרדרות המצב תימשך.

סוג זה של סכסוך פנימי המאיים על אחדות האומה נגרם, בין היתר, בשל היות הכפיה אחד מעקרונות היסוד של הממשל בישראל. כפיה זו, שעליה מבוסס כל המבנה השלטוני במדינת ישראל, איננה מאפשרת לה את מרחב החופש שלה זקוקים אזרחיה כדי לבחור לשנות את מגמת המלחמה הלא נכונה שבה היא אסורה. ישראל תינצל אם תשנה כיוון, אך ספק באם ייווצרו בה התנאים שיאפשרו להנהגתה להתייחס ברצינות לערכי המלחמה של מסורת ישראל.

החזקה של מדינת ישראל בגישת המלחמה הנכונה תאפשר לה להתחיל במגמה הפוכה לזו שבה חיים אזרחיה מאז קומה. במובן זה, אם תפעל מדינת ישראל בהתאם למסורת ישראל היא תוכל לא רק לנצח את אויביה אלא גם לשחרר את אזרחיה ממצב המגננה שבו הם נתונים היום לטובת יוזמה התקפתית. אם אכן תאמץ מדינת ישראל בהקשר מדיניות הבטחון שלה את המסורת היהודית יאפשר לה הדבר להכריז מלחמה צודקת נגד כל אדם או אומה אשר מהווים בערכיהם איום על אזרחיה. הדבר יוביל למספר השלכות חיוביות ישירות לא רק על מצבה של ישראל אלא גם על מצב העולם.

ראשית לכל דבר אחר יהווה אימוץ מדיניות המלחמה הנכונה על ידי מדינת ישראל שינוי עקרוני ביחס של האומה כלפי המלחמה הנערכת נגדה מאז קומה; במקום הסכמה לשפיפות פסיכולוגית המכפיפה את קומתו של האדם הישראלי מזה ששים שנה, תתחיל המדינה בגישה חדשה שמטרתה סיום מצב המלחמה שבו היא נמצאת מאז הקמתה. בנושא זה שומה על הנהגתה של ישראל להכיר בנזק העצום הנגרם לא רק לאלה מבין אזרחיה שנפגעו מהמלחמות הלא מוסריות שנוהלו נגדה, אלא גם לנזק המצטבר לכלל עם ישראל ממשא המלחמה המתמדת המלווה חלק גדול ממנו מלידה ועד שיבה. מבחינת הצדק, מהווה נזק זה לא רק עילה להפסקת המאמצים המגוחכים להשגת שלום שקר, שמתבצעים היום, אלא להכרזת מלחמה יזומה שבסיומה לא רק נצחון מלא על האויב אלא גם הפקעת נכסיו עד כדי פיצויים המלא של אזרחי ישראל על סבלות המלחמה הפושעת שבה נקטו נגדה אויביה. בנוסף לכך יאפשר נצחון כזה לבני העם היהודי שהגיעו לישראל כפליטים מארצות אלה לתבוע את רכושם (או שווה-ערך לו) שנגנב ונבזז על ידי אויביו עם ישראל.

השלב הראשון של דרך מלחמתה החדשה של מדינת ישראל יכול להיות הכרזתי; במגמה להכריע את אויביה, על ישראל להתחיל בצעדי הכרזה הדומים לאלה שאויביה נקטו בם כלפיה מאז קומה, שבהם תוקיע את האויב, תכריז שאין לו זכות קיום בשל פעולות האיבה הבלתי מוסריות שלו נגדה – ושהיא שמה לה למטרה להכריעו, כשאת פגיעתה בו תתחיל מראשו, כלומר ממנהיגיו. בהקשר זה יש מקום להדגיש כי הפגיעה הראשונית בהנהגת האויב, המחויבת לפי ההגיון והצדק, מנוגדת לדרך המלחמה הנהוגה בימינו. אם תפעל ישראל בהתאם לכך, יהיה הדבר הראשון שיקרה זעזוע שלא היה כמותו בשורות האויב, ובמיוחד בקרב מנהיגיו הפוליטיים והצבאיים, שלא ייהנו יותר מהחסינות המקובלת. לאחר מכן תתחיל הקרקע לבעור (לפחות מבחינה פסיכולוגית) מתחת לרגליהם של כל שותפיהם הרחוקים של אויבי ישראל, כמו אלה התומכים בהם מבחינה אינטלקטואלית, אקדמית ומשאבית.

מהלכים והכרזות מסוג זה, אם ילוו באיומים ראויים, יהוו צעד חדש שלא ננקט עוד כמותו בהסטוריה של עמי התרבות החדשים מצד מדינה שוחרת שלום. בניגוד להכרזות המלחמה הדומות והאיומים נגד ישראל, שבהם נקטו אויביה בכל הזדמנות, מבלי שיכלו להוציאם לפועל, יהיה להכרזותיה של ישראל משקל משמעותי יותר בשל יכולותיה הידועות בתחום המלחמה ולכן יגרמו לחשש גדול בארצות האויב. בשל כך יביא הצעד הישראלי לכך שמנהיגי המדינות הלוחמות נגד ישראל ייאלצו לגבש במהירות סוג אחר של התנהגות פוליטית, לחתור לשלום אמת או להיכנע לפני שישראל תממש את איומיה.

בשל אופיים הידוע של אויבי ישראל סביר להניח כי כבר בהכרזות אלה תתרום מדינת ישראל לחיזוק עמידתו של העולם החופשי מול איומן של הדיקטטורות הקומוניסטיות, המוסלמיות ושאר הכוחות האלימים מן העולם השלישי. אם וכאשר תצרף ישראל להכרזותיה פעולות מעשיות של התקפה, אשר יכוונו בראש ובראשונה כנגד מנהיגים עריצים ויתחילו בחיסולם, ייווצר מצב שבו תיתן ישראל בכך - וגם בגישתה לגבי ארגונים וכוחות רעיוניים באופיים אשר יקומו למחות כנגד פעולותיה אלה - השראה לכל הנלחמים נגד הרוע בעולם. להכרזותיה ופעולותיה אלה של מדינת ישראל תהיה משמעות של שינוי כללי המשחק של התבוסתנות השוררת היום בקרב מדינות המערב והתחלה חדשה של מלחמה נכונה שמטרתה נצחון בלתי-מתפשר על האויב הלא-אנושי המסכן את שלום האנושות כולה.

מכיוון שהמלחמה הנכונה של הטובים מכוונת מבחינה עקרונית לא רק נגד מי שפועל ישירות נגדם אלא גם נגד כל מי שמשתף פעולה עימם, רואים הנלחמים באויב זה גם את התומכים בו "רק" מבחינה רעיונית ככאלה שיש להם זכות לפגוע בו. הדבר שונה לגמרי מגישת העולם של זמננו אשר במסווה של זכות ל"חופש הבעה" מעניקה חסינות לבני אדם שתומכים ברוע מבחינה רעיונית. בימינו, למשל, אף שברור כי לתקשורת או לאקדמיה יש יד בנזקים רבים הנגרמים לטוב, אין, כמעט, מחשבה על זכות או אפשרות של פגיעה בהם מצד הנפגעים מפעולותיהם. אך ברוח המלחמה הנכונה עלולים הם לסבול מכות מצד המגינים על ערכים המאויימים על ידם. בהקשר זה, מדינה כמו ישראל, שעניניה נפגעים על ידי פעילותם של ארגוני רוח רבים מן האקדמיה והתקשורת הטוענים להומניות, רשאית, במסגרת עקרונות המלחמה הנכונה, לפגוע בחברי ארגונים כאלה כאילו היו אויבים חמושים לכל דבר. לפי גישת המלחמה הנכונה מחזיקה ישראל בזכות לפגיעה באויביה אלה, היכולה להשתרע על טווח המתחיל בהגשת תביעות משפטיות ומעצר לצורך משפט ועד הריגה וחיסול ישירים.

כשמדובר בפעולות יזומות נגד אויבים הנמצאים ברחבי העולם, כדאי להזכיר כי פעולות כאלה בוצעו בעבר על ידי מדינת ישראל – פעולות תגמול מעבר לגבול, התנקשויות באנשי טרור באירופה וחטיפות של פושעי מלחמה בדרום אמריקה – אך בימינו, אחרי הוקעתה של ישראל כ"ילד הרע" של העולם, קשה לראות איך היא מעזה ליזום פעולות מסוג זה ועוד להציגן כמעשיה שלה. ברוח המוסר הזר הכפוי היום על העם היהודי בארצו אין הממשל הישראלי מוצא לנכון להתפאר במעשי צבאו כי אין הוא משוכנע בצדקתו, מה שמתבטא גם בכך שהוא משתמש בצבא-חובה, המגויס בכפיה. אך במסגרת המלחמה לפי המסורת היהודית נקבעים גם חוקי הגיוס הצבאי הנאות, כאשר – בניגוד לחוקי מדינת שראל של היום – הם מבוססים על התנדבות ולא על כפיה. בהקשר זה יש להדגיש כי התבססות על התנדבות היא לא רק אחד ממאפייניה המובהקים של ההלכה היהודית בנוגע למדינה ולמלחמה אלא שהיא גם תעלה את המלחמה הישראלית-יהודית בדרגה מבחינה מוסרית, שכן היא תדגיש את ההבדל העקרוני שבין היהודי החופשי לבין אויביו העבדים.

בהקשר זה, השינוי שעל מדינת ישראל לעבור כדי לאמץ ידע מן ההלכה היהודית יכלול בהכרח מידה רבה יותר של חופש משיש בה כיום, כי בניגוד לתפיסה השמאלנית האנטי-דתית הסוברת שיהדות=כפיה מאפשרת ההלכה חופש רב יותר ולפיכך גם מידה רבה יותר של פעולה התנדבותית. דבר זה ישתלב עם ערכי המלחמה הנכונה בכך שאם תחזיק ישראל, על מנהיגיה ואזרחיה, בהכרה בצדקתה המוחלטת, היא תוכל להרשות לעצמה לא רק הכרזת מלחמה על כל אויב, אלא אף קריאה לגיוס מתנדבים למלחמה, אם יהיה לה מחסור בלוחמים. סביר להניח שבהקשר של מדיניות לאומית חדשה וחופשית יותר, שבה תנהל ישראל מלחמה נכונה נגד אויביה, ייווצר צורך בצבא גדול יותר משיש כעת לישראל לצורך מלחמת כיבוש יזומה, שמטרה לנצח באופן מלא מדינה המאיימת על ישראל. בהקשר זה משמעותו המעשית של הנצחון תתבטא בפעולות כיבוש שטחה של ארץ האויב ואולי אף בהפיכתו לחלק מהאומה הישראלית.

בימינו, ישראל הבלתי מנוצחת בשדה הקרב מנוצחת במישור הדיפלומטי ומוסרת את שטחיה לאויב. לא זו בלבד אלא שהיא הולכת ומסתבכת בכבלי לחציהם של אויביה הרעיוניים, קרובים ורחוקים כאחד, המאיימים לנתקה מ"משפחת עמי התרבות". אם תפעיל מדינת ישראל את דרכי המלחמה הנכונה היא תוכל להציל את עצמה מהפסד, ולהפוך את הקערה על פיה מבחינת העולם הפוליטי בכך שתהפוך ממגיבה ליוזמת ומתלמידה למורה; במקום להסתפק – כפי שעשתה עד היום – בכך שלא ישמידוה, היא תשיב לאויביה מלחמה שערה, תנצחם ותשמידם.

אם תחזיק ישראל בתפישת המלחמה הנכונה, תהיה גם גישתה הפוליטית שונה ומנוגדת לגמרי למקובל בימינו, בתוקף היותה חופשית יותר. הדבר יתבטא בשתי דרכים הפוכות לגבי יחסה לנושא הזכויות הפוליטיות: מחד היא תכבד יותר את זכויות אזרחיה שלה ומאידך היא לא תכיר בזכויותיהן-לכאורה של אויבותיה המדיניות. במונחים של מדיניות פוליטית, ישראל החופשית, המאוימת על ידי דיקטטורות, תהפוך לאיום על כל משטר עריצות קיים ותערער על זכותן של דיקטטורות להחזיק בשטחים שעליהם הן חולשות בהווה ובאוכלוסיות המשועבדות על ידן. באותה רוח תתמוך ישראל בכל מאבק לשחרור אנושי עלי אדמות ותאפשר ככל שתוכל לכל מי שחפץ להילחם למען חופש בעולם להתגייס למלחמה כזו כדי להשתתף בשחרורם של בני אדם מעולן של עריצויות. מבחינה זו עשויה ישראל החדשה להוות ראש גשר של הזרמת כוחות שואפי חופש מן העולם כולו אל המזרח התיכון, כדי להקים בו מערכות ניצול משאבים טבעיים על יסוד פוליטי ראוי.

מלחמת הקוממיות של ישראל נקראת לעתים גם "מלחמת השחרור", אף כי היא מסמלת את תחילתו של זמן שבו נכנסו בני העם היהודי הדרים בארץ ישראל ל"מקרר" של מלחמת-מגננה בת עשרות שנים. אימוץ מדיניות המלחמה הנכונה, תוך הסתמכות על הצדק, ההגיון והמוסר של ההלכה והמוסר היהודיים יצור עידן של מלחמות שחרור אמיתיות שהשלכותיו יהיו כלל עולמיות.

ניתוח המהלכים הפוליטיים שהביאו למצב המזרח-תיכוני העכשווי מראה שאחת מהסיבות לתוקפנות הערבית נגד מדינת ישראל מאז קומה איננה אלא נסיונם למנוע את השפעת הדמוקרטיה על משטריהם, העלולה לפגוע ביציבותם, או במלים אחרות: חששם של מנהלי מדינות הכלא הערביות מזליגתו אליהם של החופש מן הבועה היהודית-ישראלית שהוקמה בקרבתם. על אף מה שמוצג לעתים קרובות על ידי האיסלם הקיצוני כמלחמה בין-דתית איננה כזו והמלחמה העולמית, כמו זו המתחוללת במזרח התיכון, אינה אלא מאבק תרבויות בין הברבריות הלא-אנושית של העבר נגד האנושות התרבותית, האנושית. זהו טבעה האמיתי של מלחמת העולם שישראל לוקחת בה חלק כחלוצת העולם החופשי.

מאז קומה של מדינת ישראל מבטאות עריצויות ערב, שהן מהכוחות המאיימים על שלום העולם כולו, במלחמתן נגד מדינת ישראל, את חששן מהחופש הישראלי. ערכים דומים לכך מבטאים גם שאר מתנגדי העולם החופשי. אלה, המציגים את שנאתם למערב כמבוססת על התנגדותם למוסריותו ה"חומרנית", מחביאים מאחורי האשמתם אותו ב"מתירנות" את חששם מהחופש השורר בו – ומאיומו של זה על המשך קיום משטרי הדיכוי שלהם. על אלה מאיימים המסורת היהודית והמלחמה הנכונה.

נתונים נוספים