המלחמה-כביכול על התירוץ העמלתי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 968
המלחמה-כביכול על התירוץ העמלתי
כמונופול ממשלתי אין הבנקים מתמודדיםעל השגת רווחים בשוק החפשי אלא על קבלת אישורים ממשלתיים לגבי מידת המיסוי הפרטי שלהם את לקוחותיהם. הם קוראים למיסוי זה: עמלות. זהו התירוץ העמלתי, כי הוא איננו מייצג אמיתי של רווח שוק.
הבנקים בישראל, המציגים רווחים גדולים, עושים חלק ניכר מרווחיהם אלה מהעמלות שאותן הם גובים. עובדה זו יצרה מצב שבו מתמקדים מאמצי הבנקים בהמצאת עמלות שונות, ובקבלת אישורים לגבייתן מהממשל, במקום להרוויח את שכרם, כראוי לבנק, מניהול נכון של נכסיו הממוניים.
משמעותו המעשית של הדבר היא פעולתם של הבנקים כבוזזים ברשות הממשל; הבנקים משתתפים, בחסות החוק, בחגיגות השודדים שבהם נפשט עורו של לקוחם דרך התירוץ העמלתי: את רווחיהם-לכאורה הם משיגים כתוצאה ממכפלת המליונים של עמלות מסוגים שונים שהם גובים מלקוחותיהם.
מה שמשרד האוצר מרוויח מכך נמצא בכותרת שלעיל: הוא מוצג על ידי העיתונות כמי שמגן על זכויותיו של האזרח כנגד הבנקים. אך למעשה זוהי רק מלחמה-כביכול של כיפוף ידיים, כי איש מן הצדדים איננו מאמין באמת בקיומן של זכויות כלשהן חוץ מכוח הסמכות – והממשל הוא שיחליט על אישור עמלות זה או אחר, מבלי שללקוח יש ברירה כלשהי בענין.
ואל לנו לשכוח שבקנה אחד עם הגזל עולה גם נושא הרמאות המובנית בעצם מושג העמלה שכן המלה קושרת את עצמה בתודעת המאזין ל"עמל" וכך, בדרך כמעט לא מודעת לו, היא גורמת לו להניח שהסכום שבו מדובר הוא שכר על עבודה כלשהי שנעשית על ידי הבנק או המוסד הגובה את העמלה. הקוץ שבאליה הוא בדיוק העובדה שהדבר אינו נכון, שכן מבחינה עקרונית אין בפעולת הבנקים שום דבר חדש.