הנחות מוטעות ומציאות עובדתית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1022

 

הנחות מוטעות ומציאות עובדתית

על המלחמה הנכונה למען גלעד שליט

כדי להבין את סוגיית גלעד שליט יש לראות את כל הפרשה כמתקפה של ארגון החמאס על עצם אחדותו של עם ישראל – וברוח זו יש להבין את עצם קיומו של המאבק התוך-ישראלי בעד ונגד שחרורו של החייל החטוף כצורה של נצחון של ארגון הטרור על מדינת ישראל. למותר לציין כי מאבק פנימי מסוג זה הקיים בישראל בנושא שליט, גם אם יתקיים במדינה או ארגון השייכים לאויבי ישראל, לא יעשה את דרכו לעולם אל התקשורת החיצונית ולא יוכל – כמו במקרה הישראלי – לשמש ככלי עזר בידי האויב ולהעיד על הבקיעים שהצליח לגרום לחוסנה של ישראל.

בשל מעורבותם החזקה של גורמים כמו דעת קהל, המקרה של גלעד שליט מכניס את ישראל לתסבוכת קשה שלא היתה כמותה במקרים קודמים של חטיפות ישראלים ותביעות האויב לשחרור שבוים. בראיון שהתפרסם בתקשורת צוטט ראש הממשלה נתניהו באמרו כי הסכים בעבר לשחרר 1000 מחבלים תמורת גלעד שליט. אך גם ש"נסיון העבר מלמד שהמשוחררים (בעבר) רצחו מאות ישראלים..." וכי לכן "ישראל לא תוכל לשחרר מחבלים מסוכנים ביהודה ושומרון"...

מבוכה זו, שבה ראש ממשלת ישראל מוצא את עצמו נאלץ לבחור בין מספר אפשרויות שליליות היא תוצר של הנחות יסוד מוטעות: בראשן של אלה נמצאת ההנחה שהחמאס הוא כוח עליון שאין לערער על סמכותו ולפיכך אין מערערים על תביעותיו ומתייחסים אליהן כאילו היו בעלות מעמד שיציבותו איננה מוטלת בספק. הנחה מוטעית נוספת שהשתרשה בציבור היא שלחמאס יש משקל גדול יותר בקביעת החלטתה של ממשלת ישראל מאשר לאינטרס הבטחוני של ישראל. לכך מסייעת הנחה נוספת, המחוזקת על ידי תעמולה פסיכולוגית פנימית, והיא שלאלה הדוחפים את ממשלת ישראל לשחרר את המחבלים האסורים יש זכות גדולה יותר מאשר לאזרחי ישראל המתנגדים לעיסקה מסוג זה – וזו מחוזקת על ידי ההנחה שיש לראש הממשלה זכות לאשר עסקה מסוג זה. במקרה אחרון זה, ההנחה שיש לממשלה זכות לשחרר רוצחים מועדים נשענת על אי קיומה בישראל של אלטרנטיבה חוקית אחרת, המעניקה לסמכות כלשהי זכות כזו, בתוקף אי קיומה של חוקה כלשהי בישראל.

אך אל מול כל ההנחות הללו, שברור מהן כי אין לישראל אפשרות לפעול בהתאמה להן מבלי לספוג נזקים, אסונות ואבדן חמורים ביותר, יש התנגדות גדולה מצד עובדות המציאות. הראשונה שבהן היא מכלול המציאות העובדתית ששומה על כולנו לזכור ולהכיר בה, והיא המלחמה שישראל נתונה בה על עצם קיומה. בהקשר זה, החמאס הוא אויב מסוכן שישראל עדיין לא עשתה די כדי לפעול נגדו במלוא עוצמתה – ולא רק במובן הצבאי. במערכת היחסים שבה נקטה ישראל עם החמאס לא מתבטא כלל היותו של ארגון זה בעיניה אויב, שכן הכרה בכך היתה מחייבת את המדינה לנהוג עימו בצורה שונה לגמרי מהדרך שבה היא מתייחסת אליו כיום.

ראשית אסור היה למדינת ישראל להסכים ולהיכנס במו"מ עם החמאס או עם כל מי שמציע תיווך במו"מ כזה. הכרה מפורשת בהיותו של החמאס אויב פירושה ניתוק מוחלט מהחמאס תוך הבנה שכל גוף הדוחף לטובת עיסקה עם ארגון רצחני זה מעניק לו מעמד לגיטימי ובכך מחזק אותו מבחינה מעשית. דבר זה נכון גם לגבי כל מי שמנסה לדחוף את הנהגת ישראל לעשות הסכם עם החמאס בנושא גלעד שליט, שכן כל מחשבה לטובת הסכם כזה משמעה כניעה לאויב – וברור לגמרי שכל העימות הקשה המתרחש היום בתוך ישראל בנושא זה אינו אלא ביטוי להצלחתו האיסטרטגית של הטרור להכניע את ישראל.

למעשה, הדבר פשוט בהרבה מהדילמה המוצגת לפני אזרחי ישראל על ידי התקשורת וכדי להבין את פשטותו יש לראותו בעיני האויב דווקא; מבחינת האויב, כל הפועל למען שחרור גלעד שליט בדרך של הסכם, לגיטימציה או פשרה עימו, מסייע לענינו – ופוגע בישראל. מבחינתו של החמאס כל פעולה פוליטית או דיפלומטית הנעשית למען שליט מהווה תמיכה בשלטונו והצהרה על הסכמה עם העובדות שאותן קבע. במובן זה, מבין האויב את כלל פעולתה של ישראל למען שלום ככניעתה לאויב – ולפיכך אין לתמוה על עיקשותו של האויב, על התמדתו ביוזמות של אלימות ועל הסלמתו את העימות.

למעשה, היחס בין ההנחות המוטעות שמחזיקים בדעתם מנהיגיה הפוליטיים של ישראל ולא מעטים מבין אזרחיה לבין עובדות המציאות הוא היסוד הראשי לחולשת ישראל כאומה להתמודד עם הטרור. בכל מו"מ שעושה ישראל עם אויב שרצח באזרחיה היא מחלישה את כוח העמידה המוסרי שלה - והדבר רק מתחזק כאשר שוקלת המדינה ברצינות להוציא לחופשי רוצחים בכוח ובפועל. לראות פושעים אלה, אשר נמצאים בכלא הישראלי בשל איומם על חיי אזרחי ישראל, ואשר עלולים להביא למותם של נוספים, כמועמדים לשחרור כדי להציל את חייו של אזרח אחד, שנחטף על ידי רוצחים בדיוק כאשר הגן על חייהם של אזרחים אחרים, אינו מתקבל על הדעת, ההגיון והצדק האנושי.

סוגיית שליט איננה אלא חוליה עכשווית אחת בשלשלת מחדלים ארוכה של מדינת ישראל שבה, בשל ראיה צרה, פגעה ביכולת ההתמודדות שלה עם אויביה ובנוסף לכך במעמדה המיוחד כראש החץ של התנגדות העולם החופשי לטרור; כבר בהסכמים שעשתה ישראל בעבר עם ארגוני המחבלים היא תרמה לעליית כוחם של אלה ובחזקה אותם החלישה את עצמה ולמעשה את עמידתו של כל העולם החופשי נגד אויביו. כמו חלק מאזרחי המדינה, גם מנהיגיה הנבחרים של מדינת ישראל לא הבינו מעולם את אי המוסריות העקרונית שקיימת בהסכמה לעיסקאות שנחתמות בין קרבנות לרוצחים.

במלחמות הקיימות בעולם הנוצרי, שבהן מחויבים הצדדים (לפחות באופן מוצהר) למילוי כללים מוסריים מסוימים, נובע הדבר מכך שהנחתם המשותפת של שני הצדדים היא שאיפה לחיים. אך הדבר איננו כך במלחמתה של ישראל נגד הטרור המוסלמי, שכן זה איננו חפץ כלל בחיים אלא במות האויב, שאותו הוא מוכן להשיג באמצעות מותו שלו. זהו ההבדל העקרוני בין מלחמה מוסרית למטרת החיים - שבה מוכן אדם לסכן את עצמו כדי להציל חיים - לבין מלחמה פושעת שמטרתה מוות. חייליה של מדינה צודקת, כמו ישראל, מוכנים לסכן את חייהם אך לא להקריב את עצמם. שלא כמו המחבלים, אשר במוכנותם למות כדי לרצוח, מבקשים את נצחון המוות על החיים, חיילי צה"ל אינם מתאבדים.

במלחמתו של אדם בעל כבוד עצמי, שאיננה למען המוות אלא למען החיים, אסור לו להעניק לתומכי המוות מעמד שווה-ערך לעצמו. כך על ישראל לראות ולהבין את המחבלים ואת תומכיהם וכך עליה לנהוג גם באלה מביניהם שאותם היא מצליחה לתפוס ולאסור. מבחינה זו יש בגישתה הפרו-אנושית של ישראל כלפי אנשי החמאס שבידיה – ובכלל זה בכירי החמאס שעצרה ושחררה – אי מוסריות קשה, אשר מתנקמת בה לאורך כל הדרך. בהקשר זה, על ישראל להבין שכל הביקורת שמופנית נגדה מצד תומכי הטרור על פגיעתה לכאורה בזכויות האדם איננה אלא חלק ממזימתם התעמולתית נגדה. ובהתאם לכך, כל הצבעה על חוסר האנושיות שבה נוהג החמאס כלפי גלעד שליט כאשר נמנעים ממנו ביקורים מעידה רק על חוסר ההבנה של עובדת היותו של כל רוצח בלתי אנושי מלכתחילה.

נתונים נוספים