חסינות פראית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 912
חסינות פראית
כשחסינות מנוצלת לרעה
לאחרונה הולכת וגדלה בציבור הישראלי מודעות לכך שהאזרחים הנמנים על המגזר הערבי המקומי אינם שומרים אמונים למדינת ישראל ואף נוטים כלפיה איבה. לרבים נראה הדבר תמוה שכן אין ספק שישראל מאפשרת לערבייה מידה רבה יותר של חופש ומימוש זכויות אדם משיכולים הם לקבל בכל ארץ ערבית. אך דווקא משום היות ישראל אי של הומניזם יחסי בים האכזר של המזרח התיכון מרשה לעצמו הערבי המקומי, אשר איננו מותאם מנטלית להערכת החופש, לזלזל בישראל היהודית-דמוקרטית ולראות אותה, אפילו במקרה הטוב, כלא יותר מאשר מקור למשאבים חומריים.
בפועל מחמיר יחסו של הערבי מבית אל המדינה ככל שהמדינה נכנעת לדרישות אויביה מבחוץ. הדבר מתבטא בעליית מפלס האלימות במצבים רבים אשר בהם נדרשת מעורבות משטרתית, בהתייחסות העויינת של בני המגזר כלפי השלטונות ובעליה מתמדת של תלונות נגד ערבים בנקודות חיכוך כמו מרכזי בילוי, תחרויות ספורט וסכסוכים אזרחיים. גם הגילויים לגבי מקרים של שיתוף פעולה בין הערבי הישראלי לבין אויבי המדינה שמעבר לגבול, אף כי אינם רבים, מבטאים רוח רעה שמקננת, מן הסתם, בלבבות רבים גם אם היא איננה מתבטאת במעבר על החוק. באופן מוצהר למדי עולים קולות המתנגדים לערכי מדינת ישראל דווקא מלב החיים הפרלמנטריים, שבהם בולטים אישי ציבור ערביים.
אלה האחרונים, ובמיוחד חברי הכנסת הערביים, מוצאים לנכון לעתים קרובות לחצות את גבולות הטעם הטוב – והדבר קורה בחסות הזכויות המוענקות להם מצד המדינה ובראשן זכות החסינות. בהקשר זה קשה שלא לשים לב לכך שבשנים האחרונות מתרבים המקרים שבהם מנצלים חברי כנסת ערביים את חסינותם הפרלמנטרית לרעה. דבר זה קורה כאשר החסינות פוליטית שיש ברשותם, שהיא אחד מכלי ההגנה שבהם מצוייד חבר כנסת נבחר כדי שיוכל לפעול ללא חשש להתנכלות מצד השלטונות, משמשת אותם לביצוע פעולות המנוגדות לעצם קיומה של מדינתם, זו שהעניקה להם את חופש הביטוי שיש להם מלכתחילה.
בשקלול הגורמים המניעים את הפוליטיקאי הערבי אין ספק שהטרור מהווה את אחד מהמניעים היותר יסודיים הללו, שכן ככל שהשפעתו הרשומה על המגזר שאותו הוא מייצג גדלה, גדלה גם מחוייבותו כלפי גורמים המצפים ממנו שימלא את התחייבויותיו. למותר לציין כי לא כל הגורמים הללו נמצאים באותו מעמד מבחינת מקומם ביחס לרשימת הבוחרים. כבר בעבר הלא רחוק ידוע היה על ח"כים ערביים שהציגו עצמם כמסבירים לכל דבר של גורמים עוינים למדינת ישראל.
ברוח זו התרחש לאחרונה בישראל אירוע אופייני לגישה זו של ניצול המעמד הפוליטי שמעניקה הדמוקרטיה הישראלית לצורך פעולה העומדת בסתירה לבטחון המדינה. זה קרה בכנס פוליטי שעסק בנושא ההתמודדות עם הטרור העזתי - ואחד מהדוברים שנשאו את קולם באזני הקהל מעל לבימת הדוברים היה אחד מבכירי ארגון טרור אנטי-ישראלי. זכות הדיבור הוענקה למחבל באמצעות הטלפון הנייד של אחד הח"כים הערביים, שאיפשר לו להשתמש בו כדי לשאת את דברו לקהל. כשנשאל מאוחר יותר נבחר הציבור הערבי לפשר פעולתו זו, אשר איפשרה לפושע מבוקש על ידי המדינה בימת כבוד, הוא הגן על מעשהו בהציגו כביטוי של ...חופש הביטוי.
קשה לדעת באם גרירתה לנושא של זכות הביטוי כדי לנצלה למטרת הענקת חופש דיבור לרוצח בכיר היא חלק ממזימה צינית מתוכננת נגד חוקי מדינת ישראל, שכל השלכותיה מודעות באופן מלא לח"כ שביצעה, או שמדובר באמת בנאיביות שמקורה בבורות והבנה ירודה של מושגי יסוד פוליטיים. אך גם במקרה השני אין בדבר כדי להמעיט מחומרת המעשה אלא רק כדי למקד את האזרח החושב בדרגת הבנתם הירודה של ערביי ישראל את מושגי הפוליטיקה בעולם החופשי. בהקשר זה, במקום להבין את החסינות הפרלמנטרית ככלי הגנה מפני אלימות מנצל אותה הח"כ הערבי כאמצעי לקידום אלימות – ובמקרה זה לקידום אלימותו של ארגון טרור נגד מדינה חופשית.
מבחינה זו מזכיר מה שקורה בבית הנבחרים הישראלי את המתרחש בתרבות הישראלית כולה, שבה משחיתים פראים חסרי תרבות את הישגיה של תרבות מפותחת. הדבר קורה במיוחד בהקשר של מסגרות השיח החופשי שעליהן מבוססים החיים הפוליטיים של מדינה חופשית, כאשר לתוכן חודרים דמגוגים גסי-רוח, המנצלים אותן לצורך פגיעה בחופש. לשם כך משתמשים הם בחופש הניתן להם כקרדום לחפור בו ודוגמה בוטה לכך היא צמיחתו הפראית של מושג החסינות הפוליטית אל מעבר לתחומי ערוגתו התרבותית. היא מעידה על מה שקורה כאשר במסגרת תרבותית שנבנתה בעמל דורות מורשה לפעול פרא אדם.
דוגמה נוספת לכך ניתנה ממש לאחרונה כאשר חשף את עולמו העפוליטי העצמי בשידור חי בתקשורת הח"כ זחאלקה. לעתים די במשפט קטן כדי לחשוף עולם שלם של הנחות מוטעות – וזה בדיוק מה שקרה בעת העימות התקשורתי שבו האשים הח"כ זחאלקה את שר הבטחון בכך שהוא אוהב "מוסיקה קלאסית ולרצוח ילדים בעזה".
אמירה מסוג זה, דווקא מכיוון שהיא באה מצד מי שאמור לייצג את הערבי הנאור, זה של הדמוקרטיה, ממחישה עד כמה האישים השולטים במגזר הערבי הם ירודים ברמתם; לא רק שמבחינתו של הח"כ אמורה אהבתו של שר העוסק בעניני צבא למוסיקה קלאסית (כנראה בהנחה שתרבות יפה איננה "מתאימה" למלחמה) להצביע על סתירה-כביכול באישיותו, הרי שבעצם האשמתו את האיש ברצח ילדים – מה שכמובן מהווה גם את האשמת המדינה כולה (שהרי הוא נציגה) – הוא מתעלם מן ההבדל העקרוני שבין הריגה לרצח ובכך, שוב, מבטא את הרמה הנמוכה של הבנת מושגי המציאות שלו.
אך מה שיכול להיות סתם תאונה אישית כשמדובר באדם פרטי הוא בעל פוטנציאל ייצוגי כשמדובר באיש ציבור. בהקשר הפוליטי-מעשי, שהוא זה שבו עסקינן, מדובר בחשיפת מה שהוא יותר מסתם בורות של איש רחוב; שכן, גם אם ניתן להבין את מותם של ילדי עזה – ביחד עם מותם של כל נפגעיה של ישראל בהפצצות מעזה – כמה שהוא באמת בגדר רצח, אין האחריות עליו חלה על ישראל... וכשהדברים נאמרים על ידי אדם המייצג מגזר יש לדברים משמעות והשלכות שמחייבים את גורמי השלטון בישראל לבדוק אם באמת ניתן להתייחס לדברים כאל כאלה שכלולים במסגרת חופש הביטוי של בעל עמדה לגיטימית או שיש בהם משום סיוע לאויב ולו רק מבחינה זו שהם חותרים מתחת לאושיות הצדקתה המוסרית של המדינה.
שכן אין זה באמת משנה עד כמה חזקה הבנתו של האדם שבו מדובר את כלי החסינות שניתן לו עם היבחרו לכנסת. תהיה טעותו בהקשר זה אשר תהיה אין בה כדי לבטל את הנזק שנגרם למדינה כאשר איש ציבור ערבי מוצא לנכון לטפול אשמת רצח על המתגוננים ממנו ולהתעלם מהרוצחים האמיתיים. אדם המשתמש בחסינותו כבנשק חי – ופועל כערבי-ישראלי נגד מדינתו - יש להביאו לדין ולגרום לכל הציבור שהוא מייצג להבין כי אם אין הוא נדחה על ידם, ראויים אף הם לעונש.