להסיק את המסקנות

 

להסיק את המסקנות

מה שמכונה בשם "אביב העמים" הפוקד את המזרח התיכון, שבו פורקים עמי ערב מעליהן את שלטונם של המשטרים ששלטו בהם במשך דורות, רחוק מלהיות בעל התכנים שמנסים לתת לו בשם זה, שנלקח מ"אביב העמים" באירופה, שבה הסירו עמים מעליהם את שלטונם של מלכים והיו לדמוקרטיות; במקרה של מדינות ערב נראה שהשאיפה המוצהרת לחופש הנישאת בפי ההמונים המפגינים איננה מכוונת כלל לחופש במובן המערבי אלא, אולי, למשטרים שבהם תהיה מידה חמורה יותר של פגיעה בזכויות האדם.

לא מקרית היא העובדה שבמדינה שבה מתחוללת בימים אלה מהפיכה עממית – סוריה – לא שוכחים לשנוא את ישראל, שהיתה תמיד מושא האיבה של הדיקטטורות הערביות. מבחינה זו נראה שמסורת השנאה לישראל, שעשתה את המלחמה בה לאחד מדרכי "שחרור הלחץ" של הדיקטטורה הסורית, איננה שוככת אפילו בעיצומו של הדיכוי הצבאי שנערך בה נגד המפגינים. הח"כ עוזי לנדאו אמר לאחרונה, לקראת מה שהערבים קוראים "יום הנכסה", שעליו הכריזו בשל התבוסה שנחלו במלחמת ששת הימים, כי ההפגנות המתוכננות נגד התבוסה במלחמת ששת הימים צריכות להיות מכוונות נגד מנהיגי מדינות ערב ולא נגד ישראל, כפי שיוזמיהן מתכננים אותן.

בדבריו אלה של הח"כ יש צדק בלשון המעטה כי למעשה, אם היו ארצות ערב – כמו סוריה - מאוכלסות בבני אדם שהחופש, האנושיות והצדק האמיתי היו בראש מעייניהם הם היו יוצאים נגד מנהיגיהם אשר הובילו אותם להיהרג באלפיהם בשורת המלחמות הלא צודקות שבהן פתחו עם קום מדינת ישראל. לעומת זאת, הערך שבו הם נוקבים באמצעות ההתקפות שהם עורכים בימי ה"נכבה" וה"נכסה" הוא, עדיין, השאיפה למחות את ישראל, כאשר התירוץ האנטישמי הקלאסי שבו הם משתמשים הוא עדיין האשמתו של העם היהודי בגזל אדמתם.

בהקשר זה, דווקא בעיצומו של המהלך הפוליטי הלא-ברור המתרחש למול עיני העולם המערבי שומה על ישראל להסיק את המסקנות ולפעול באופן שיהיה בו כדי לעצב את משטריהם העתידיים של מדינות ערב בהתאם להבנות מחודשות של צדק מציאותי. משמעותו המעשית של הדבר היא הסבת תשומת לבו של האדם הערבי לכך שהמלחמה הארוכה נגד ישראל היתה לא צודקת.

מבחינת הערבים (שהצליחו לשכנע בעמדתם גם חלק גדול מהעולם) מצטבר מאז 67 בחשבונה של מדינת ישראל חוב עצום שאותו עליה לשלם לערבים, על אף שלמעשה על אויביה לשלם לה על התוקפנות המתמשכת שלהם כלפיה מאז קומה. לפיכך שומה על ישראל לנקוט ביוזמת מלחמה חדשה, לא פיזית, שתהיה התגובה הראויה למחדל שלה בשנת 1967; מחדל זה של ישראל בעת הנצחון הגדול שלה על שלוש צבאות מדינות ערב היה בעובדה שישראל הסתפקה בכיבוש קרקעי של שטחי המדינות התוקפניות ונמנעה הן מלהצהיר על צדקתה המוסרית והן מלתבוע פיצויים על הנזקים בנפש וברכוש שנגרמו לה בגינן.

על רקע השאיפה העכשווית המוצהרת לשידרוג מצב הצדק באיזור יש להוסיף גם כי בשנת 67 הותירה ישראל המנצחת על כס שלטונם את המנהיגים הרעים והתוקפניים של ארצות ערב שהביאו לשפך דמים רב, מבלי לתבוע – כפי שהיה נכון – שינויים כלשהם במשטרי המדינות שתקפוה.

לפיכך, ברוח של "מוטב מאוחר מאשר אף פעם" שומה על ישראל - אל מול תביעותיהם של ההמונים החוצים את גבולותיה בטענות ותביעות ממנה שתחזיר להם את מה שכביכול לקחה מהם - שומה על ישראל להשיב להם מלחמה שערה בתביעה שתוציא מידי מדינות ערב דמי נזקים ופיצויים שבהם תשלמנה את מחיר העוולות שגרמו לעם היהודי ולמדינת ישראל.

ככל שיקדם הדבר וקולה של ישראל התובעת צדק יישמע יותר ויותר בעולם, יתקשו מנהיגי ערב, שמרשים לעצמם לתבוע את חיסול מדינת ישראל, להתחמק מאחריותם היחידאית לגרימת נזקים קשים לעם היהודי. אחריות זו, שתושת גם על בני העם הערבי הפשוט שהרשו לעצמם להילחם ביהודים עקב האשמות שוא, לא תנעם להם אם יצאו עצמם מול בתי דין בינלאומיים שיחייבו אותם לפצות את העם היהודי לפחות בדומה לפיצויים שנאלצים לשלם היום יורשי הנאצים.

נתונים נוספים