לשחרר את השבויים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 822

 

לשחרר את השבויים

על חומות בית הכלא הרוחני

פשוט וברור הוא שבי שבו נמצא חייל בידי צבא אויב. קשה יותר הוא שבי רוחני שבו נתון האדם בידי חולשותיו הפסיכולוגיות או כזה שבו נתונה מדינה שלמה בידי אויבים הכובלים אותה ברעיונות רעים; בישראל של הימים האלה שבוי לא רק חייל ישראלי בידי ארגון טרור אלא גם המדינה והעם הם שבויים בידי אויבים המפעילים עליהם טרור רוחני. הויכוח הפנימי המתחולל בציבור והעובדה שממשלת ישראל סובלת מלחצים פוליטיים מבית ומחוץ, כשסוגיית גלעד שליט גדלה כבר לכדי בעייתיות שנראית חסרת פתרון, הם תוצאות של שבי רוחני, כי כולנו אסורים בידי אויבים רעיוניים, אשר כבלו אותנו בערכים שקריים, המגבילים את חופש הפעולה שלנו.

למעשה, השבי הרוחני הקיים בישראל גדול עד כדי כך שאזרחיה אינם רואים קשר בין השבי שבו נתונים בני אדם כמו גלעד שליט ויונתן פולארד לבין השבי שבו נתונה ממשלת ישראל בידי העולם ה"חופשי"; ויש בעצם העובדה שמתיישבי ישראל מסכימים שיש למדינתם זכות להגביל את פעולות הבניה שלהם – ובהכרתם בכך שהממשלה איננה יכולה "להרשות לעצמה", מטעמים פוליטיים, לא רק להרשות בניה בשטחי הארץ אלא גם לנקוט בפעולות נגד איומים גרעיניים או אחרים מבלי לקבל לכך אישור "מלמעלה"...

בימים אלה, שבהם קציני צה"ל חוששים להגיע לאירופה בשל הסיכוי שייעצרו באשמת פעולות שביצעו נגד האויב שמעבר לגבול ומקורבים לביון הישראלי נעצרים על ידי משטרות העולם באשמות של זיוף דרכונים, מעורר צער לזכור שהיה זמן שבו היו לוחמי ישראל נשלחים ומגיעים לכל מקום בעולם כדי לפגוע באויב וכי היו ימים שבהם היתה ידה של ישראל ארוכה עד כדי כך שלא היה מקום בעולם שבו היו הפועלים נגדה יכולים להסתתר. במצב זה כדאי להיזכר בערכי מדינת ישראל של פעם, שלא נשמרו על ידיה כהלכה, ואשר אבדנם הוא שמתבטא במצוקה העכשווית ובבעיות הנוכחיות.

הערך שאבד לנו הוא העיקרון הריבוני של מדינת ישראל, שהתבטא בשמירה על זכות ההגנה שלה על אזרחיה בכל מקום בעולם, תוך כדי ההבהרה שהיא רואה בכל מי שמערער על זכותה זו או מפריע לה בפעולתה למען בטחון עמה אויב. זה היה גם היסוד הערכי שיושם במבצע אנטבה, זה של יציאה לפעולת מלחמה יזומה למטרת הצלת שבויים, מבלי לחשוש מפגיעה ביחסי החוץ של ישראל או מסכנת הכשלון המבצעי, פשוט מכיוון שאין אלה יכולים להיות חשובים יותר מהערך העליון שהוא הערבות ההדדית שקיימת בין מדינת ישראל ובני עם ישראל.

ערך עליון פוליטי זה, הקובע שהמדינה היא אמצעי חברתי שמטרתו החשובה ביותר היא הגנה על זכויותיהם של אזרחיה, חבר בימי הזוהר של ישראל לנכס חשוב של עם ישראל של אז שהוא תחושת האחדות, שהתבטאה באמון שנתנו אז אזרחי ישראל בממשלתם, על אף שזו הרשתה לעצמה לנקוט בפעולות שבימינו היו נתפסות בלשון המעטה כשנויות במחלוקת. אין כמו ההבדל בין ימינו לימי אנטבה בכדי להדגיש את הערכים שאיבדה ישראל בבין הזמן ההוא לזמן הנוכחי, במיוחד היום, כשמזכירים שוב ושוב את הסיסמה "בכל מחיר" ביחס למה שנדרש על ידי הרוצחים, כדאי לזכור את המחיר שהיו מוכנים מנהיגי ישראל לשלם כאשר לקחו על עצמם להחליט באופן עצמאי על שליחת לוחמיה לארץ רחוקה כדי לשחרר אזרחים ישראליים מידי חוטפיהם. בישראל של ימינו, שבהם יש כאלה בינינו שמצביעים על בנימין נתניהו כעל מי שלא מוכן לשלם את המחיר הנדרש לשחרור גלעד שליט, כדאי לזכור – ולו רק לצורך סגירת המעגל המתבקשת – כי משפחת נתניהו שילמה מחיר יקר ביותר כשאיבדה שם את אחד מבניה.

היום, כשפעולת החילוץ המהוללת באנטבה היא כבר עובדה הסטורית, כדאי לזכור כי במבצע זה הסתכנה ישראל רבות מבחינה תדמיתית, צבאית ופוליטית גם יחד, שלא לדבר על מה שהיה עלול לקרות אם היה המבצע נכשל. בהקשר זה, קשה שלא לחשוב על רמת הפגיעה הפוליטית שהיו עלולים לספוג מקבלי ההחלטות של פעם, כשהיום בוודאי שהיו חבריהם הפוליטיים מאשימים אותם בחוסר איכפתיות אם לא בהבאת נזק לתנועתם. דבר זה נראה מימינו ממש על גבול הדמיון כשמתבוננים אנו היום על הסיכון העצום שלקחה על עצמה הנהגת ישראל אז - וחושבים על הזהירות המופלגת של מדינת ישראל של ימינו, אשר משתקת את כושר החלטתה ופעולתה.

בימינו, כאשר יכולים אנו רק לחלום ולקוות כי סוג זה של ריבונות ישוב לידיה של ישראל, שומה עלינו להכיר בערכים שעל תרבותנו לבנות מחדש כדי שתוכל מדינתנו לשוב ולפעול כפי שעשתה בימים ההם. ראשית לכל שומה עלינו לזכור כי מה שהניע את מבצעיה המוצלחים של ישראל בימיו הטובים של צה"ל היה הרצון החופשי של החייל הצה"לי המתנדב, המוכן לסכן את עצמו כדי להציל את בני עמו מידי האויב. כדי להעלים רצון זה היה צורך להטיל על הציבור בישראל את כבלי רעיון גיוס החובה, כדי שיאמין שבלעדיו לא יסכימו אנשים צעירים לסכן את עצמם לסכן את חייהם.

חוק גיוס החובה, האחראי להיותו של צה"ל צבא עבדים, מטשטש את העובדה שחלק גדול מאזרחי ישראל משרתים בצה"ל מרצון ואינם זקוקים לכפיה כדי לשרת בצבא. שנשאל מיהו זה שמעוניין להעלים עובדה זו מהציבור, כמו העובדה שצה"ל ניצח במלחמת השחרור הרבה לפני שהוחלט בישראל על גיוס בכפיה, תהיה התשובה: מי שהיה מעוניין להשחית את החברה הישראלית באמצעות כבילתה ברעיון שאם לא תהיה חובה על חייליה להילחם, לא ימצאו הם לנכון לעשות זאת מרצונם. כך שכח הציבור בישראל, הנשלט בחלקו הגדול על ידי חיידק הכפיה, שמבצעיו המוצלחים ביותר של צה"ל בוצעו תמיד על ידי יחידות שהגיוס אליהן מבוסס על התנדבות. זה – ורצונם הפטריוטי של אזרחי ישראל להגן על ארצם - מהווים הוכחה חד-משמעית למעשיותה של ההתנדבות. בנוסף לכך מראה הדבר שאפילו בארגונים מנוונים כמו צה"ל הכפייתי, הרקוב והמפגר, קיימים איים של טוהר בלתי נגוע, אשר יכולים לשמש לכל אדם שפוי דוגמה ליכולתם של בני אדם חופשיים, כאשר מאפשרים להם לפעול.

אם היה העיקרון הנאצל הזה מזוהה על ידי אזרחי ישראל ומופעל פעם אחר פעם על ידי יחידות מתנדבים במימון מתנדבים - היה כל כוח עולמי חושש מלהתאנות ליהודים בפרט ולאנשים חפים מפשע בכלל. אם צבאה של ישראל לא היה מבוסס על כפיה, היה העולם לומד מישראל להפעיל את עיקרון החופש הזה בכל מקרה של מאבק צודק וכל האנושות היתה נראית אחרת. אך גם זה נמנע על ידי הגיס החמישי הרעיוני ששבה את העם היהודי בארצו.

בין הערכים השליליים שבהם שבויה החברה המערבית בכלל והחברה הישראלית בפרט, תופסת הכפיה מקום ראשי; למעשה, המחשבה שהכפיה היא מוסרית היא כה פושעת עד שהיא מהווה, בהשוואה לשאר הטעויות, הכשלים וההבלים שבהם שבויים בני האדם בימינו, את בית הכלא המרכזי שבו שבויים כולנו.

הכפיה שאותה מטילים בני אדם איש על רעהו מייצגת את המחלה החמורה ביותר שבה חולה היום הגזע האנושי. המחשבה שהנעת בני אדם לפעול במנותק מרצונם, שאיפותיהם ובחירתם היא מוצדקת, שהיתה אופיינית לחברות האנושיות הירודות והמפגרות ביותר, היתה היום לחלק כה שגור בחשיבת האנושות עד שאזרחי העולם החופשי, המתהדר בשמו זה, מאמינים כי מדינותיהם הנוקטות בכפיה כנגד נתיניהן הן חופשיות, מבלי להעלות על הדעת את מידת הנזק שגורמים להם חוקי הכפיה המהווים חלק משיטת המשטר שלהם.

רבים הם בני האדם בעולם אשר אינם מבינים עד כמה גורמת העובדה שהכפיה היא חלק לגיטימי מהמדינה המקובלת כמתקדמת בימינו לזילות בערך החירות ולפגיעה במושג יסוד זה של האנושות; למעשה, מביאה הפגיעה בחירות הנגרמת על ידי הכפיה להרס של כל התנועה החופשית המתרחשת בעולם, שכן הרצון החופשי הוא המנוע הראשי של כל מנגנוני החיים הכלכליים ובראשם העבודה היצרנית שמהווה את מקור העושר המזין את האנושות. לפיכך, מהווה שליטתו הכללית של רעיון הכפיה בעולם של היום גורם המשתק את כל כוח היצירה של האדם ומונע מהאנושות להגיע למימוש האפשרויות הקיימות בכוחה- ובכלל זה את ההתנגדות לכיבושו של הרוע.

בהקשר זה מהווה רוב הממשלות הקיימות היום גורם כלל-עולמי הפוגע בבני האדם הטובים. היום, כל כוחות ההצלה בעולם בכלל ובישראל בפרט מעוכבים ונבלמים כי כמו כל פרוייקט ממשלתי כפייתי הם הופקעו מן היחידים, מן האזרחים, מהכוחות האיכותיים המיוחדים ליצרנים שבבני האדם ובעיקר – מתחום ההתנדבות, שבו היו יכולים לנצל את כוחם במלואו. בשל יסודות הכפיה אין הכוחות האנושיים החופשיים רשאים לפעול. הם, המבטאים את הבריאות היסודית שקיימת בחברה, שכן הם מבוססים על רצונם ובחירתם של בני האדם המאיישים אותם ללא כפיה חיצונית, הופקעו על ידי שלטונות עריצים והם מופעלים בהרבה פחות יעילות מזו שיש להם באופן טבעי. צחוק הגורל הוא שבמדינות המתיימרות לפעול למען הכלל נשלטים הם על ידי ממשלות המתיימרות לתת להם את האימון וההכשרה הטובים ביותר האפשריים, כאילו יכול מישהו לאמן את הגוף לאחר שנטל ממנו את הרוח.

בשל ריבויין בעולם של המדינות הקיימות שבהן מעורבים זה בזה החופש והכפיה, מסווה הכפיה את העובדה שכל מקום של עימות שבו מנצחים כוחות החופש קורה הדבר בגלל הסכמתם של לוחמים אמיצים הבוחרים להילחם מרצונם החופשי. לאור היותה של הכפיה המאפיין היסודי של הרוע, בולט הניגוד המשווע שקיים ברעיון של גיוס כפייתי במטרה לפעול כנגד כפייה – ובכל זאת מסכימים חיילי העולם החופשי לכוף את ראשם ואת גוום בכדי לבטא את מוכנותו של האדם לסכן את חייב כנגד עריצות וכנגד כפייה. כך מנוצלים הטובים שבאזרחי העולם החופשי בידי כפיה "קטנה" כדי לפעול נגד כפיה "גדולה".

בשל מחדל הכפיה מבודדים היום בכל העולם החופשי (כי הוא איננו כזה באופן מלא) האנשים האמיצים, המוכשרים, בעלי הכוחות והיכולת ואינם יכולים לעשות דבר ללא המתווך הממשלתי השולט בחברה אשר באמצעות כוחותיו מקטין מחד את יכלתו הכספית-חמרית של זה ומאידך את יכלתו הרוחנית-מוסרית של זה. במדינה ריכוזית כמו ישראל של היום, שבה קיימת היררכיה פיקודית צבאית לא רק בצבא אלא גם בכל ערוצי הממסד, מתפקדים ראש הממשלה ואנשי הממשל כמפקד צבאי עליון וקציניו הבכירים, השולטים ללא מצרים בכל מה שקיים במדינה, מבלי לתפוס כי חולשת ישראל של היום נגרמת ישירות מכך שאנשיה שבויים במחשבה שדיקטטורה חודרנית מייצגת יעילות גדולה יותר מחופש.

במדינה כמו ישראל קל לראות את הקשר בין הדרך שבה מתדרדר מצבו של הצבא מדחי אל דחי לבין חוסר היעילות הגדל של השלטון והממסד המדיני בגלל אותן סיבות; בשני המקרים מדובר במחסור בביקורת פנימית ובאמונה הטפלה באגדת ה"הוראות מלמעלה". במיוחד בשל מצבה הבטחוני הבעייתי של ישראל מרשה לעצמו השלטון לפעול באורח לא מוסבר ולא מובן על ידי אזרחי המדינה, כשהוא מסווה את מחדליו באמצעות תירוץ המחוייבות לסודיות. אין כמו תירוץ זה כדי להסתיר את הפגמים והכשלים הביצועיים של הממסד ויחד עם זה לטשטש את העובדה שמה שמציל את המדינה, כמו תמיד, הוא רצונם החופשי של המתנדבים בעם. מתנדבים אלה, אשר תורמים מרצונם את מה שהממשל איננו יכול להשיג על ידי כפיה, הם הדואגים לכך שמדינת ישראל תשמור על עליונות ביחס לאויביה, במיוחד בדרגת התחכום הטכנולוגי, אשר שום שר בממשלה או מפקד בצבא אינם יכולים להשיג באופן אישי.

בגלל קבלת התרבות הישראלית את הכפיה ככוח טבע אין הישראלים של היום תופסים עד כמה חמור מצב השביה הפסיכו-פילוסופי שהם נתונים בו, שכן ישראל היא עולם של שבי שבו הכל – מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים – הם שבויים. בין אם מדובר במגבלות החוקיות שמטיל השלטון ובין אם מדובר במגבלות המוטלות על היחיד עקב רעיונותיו המוטעים, אין בישראל אדם חופשי באמת לפעול באופן מלא לפי בחירתו, הבנתו ורצונו. ראש השלטון הישראלי נתון בשבי האופוזיציה מבית והלחצים המדיניים מחוץ, האזרח מוגבל על ידי חוקים האוסרים עליו לבנות כרצונו, מגבילים את חופש התנועה ואת פעולתו הכלכלית וכל מדינת ישראל שבויה בידי העולם אשר מצר את צעדיה, מגביל את החופש שלה לפעול ומגביר את לחצו על כל מה שהיא מנסה לעשות בתחומים רבים.

אך אם היו שבויי הרוח של ישראל משתחררים מכבלי האמונה הטפלה שרואה יעילות בכפיה ומפסיקים להאמין שהדיקטטורה הריכוזית צודקת בהגבלות שהיא מטילה עליהם, אם היתה שולטת בישראל חירות אמיתית, היתה נפתרת הבעיה הפוליטית-בטחונית ביחד עם הבעיה הפסיכולוגית. במשטר של חופש אמיתי, שבו היו אזרחי ישראל יכולים לפעול כרצונם ולגייס את משאביהם לטובת התמודדות נגד אויביהם, היו אויבים אלה מוצאים את עצמם נלחמים נגד משאביו העצומים של עם חופשי, שהיה משיב נגדם מלחמה שערה עד לנצחון מלא עליהם. אם היה קיים בישראל חופש, לא היו מדינות ערב מתמודדות, כמו בימינו, נגד המונופול הממשלתי, החולש על צה"ל הכפייתי, שכמו כל ישראל של היום מצפה לפתחון פיו של השליט העליון המסורס שלו כדי שיתן לו רשות להשיב מלחמה שערה אחרי שקיבל, בשם מדינת ישראל, רשות לעשות זאת מ"העולם" – אלא נגד מדינה חופשית שבה כה רבים הם הכוחות המתגייסים מרצון לשירות הערכים הלאומיים עד שכל מה שנדרש מהממשל לעשות הוא לבחור מבין המתנדבים את המתאים לו ביותר ולשלחו, כמו בימי אנטבה, להכות באויב - וכנראה שזה שינצח את אויבי ישראל יהיה השבוי שהשתחרר מכבליו של שקר השלום.

נתונים נוספים