מציאותיות האויב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 889
מציאותיות האויב
בין ערב למערב
אחת הסיבות לכשלון המתמיד של מאמצי העולם המערבי להשכין שלום בעולם הערבי הוא ההבדל הגדול במנטליות שיש בין שני העולמות, אשר אינו נלקח בחשבון על ידי בני התרבות המערבית. הסיבה לכך היא חוסר היכולת של מי שגדל בסביבה הערכית של העולם הנוצרי, אשר נושא השלום מייצג עבורו ערך עליון, לתפוס שמנקודת מבטו של הערבי לא רק שהשלום איננו ערך חיובי אלא שאין הוא אלא חלק מאיסטרטגיה מלחמתית מתוחכמת שמפעיל נגדו המערב. בדיקת עובדות המציאות תגלה שבענין זה אין הערבים טועים, כי מבחינה מעשית תהיה השלמתם עם תפיסת השלום המערבית באמת כניעה לערכיו של העולם המערבי. מבחינה זו הצדק – או, לפחות, הריאליזם – נמצאים בצידו של הערבי וזה מה שעושה את הצד הערבי לצד המציאותי יותר בסכסוך העולמי בין המערב לערב.
מה שמסתתר מאחורי האמירה "הבדל מנטלי" בין התרבויות אינו אלא הבדל שקיים בין השקפות היסוד של שתי התרבויות-הדתות – האיסלם והנצרות - לגבי נושא המלחמה, שהן מעורבות בה כבר למעלה מאלף שנים; לפחות מבחינה רעיונית, הרי שבזמן שבעולם המערבי הגיעו כבר מזה דורות להכרה בכך שמלחמה איננה רווחית ולכן יש להכריז עליה מלחמה, העולם הערבי רואה את המלחמה כחלק בלתי-נפרד מדרך החיים הטבעית. מנקודת המבט של הערבים מנסה כל יצור חי לגבור על אויביו ואיכות חייו נקבעת לפי מידת הצלחתו לבסס את עצמו כלוחם בעל כושר הרתעה אשר איננו נכנע לאויביו. בהקשר זה ניתן להבין גם מדוע מבחינתו של הערבי מהווה כל הסכם פשרה או מחווה לקראת האויב הצהרה על חולשה ולמעשה גם צורה של הפסד.
מציאותיותו זו של הערבי, המכירה בעובדות, איננה מתעלמת מכוחו הרב של המערב, העולה עליו כלכלית וצבאית כאחד. במיוחד על רקע העובדה שהעולם המערבי השתלט בכוח הזרוע במשך דורות רבים על חלקים גדולים מן העולם – ואחד הפרקים שבהם נוצר המגע בין המערב לערב היה זה של מסעות הצלב, שבו עשו צבאות נוצריים את דרכם מאירופה לארץ ישראל כדי לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים – יש לערבים המוסלמים יסוד עתיק-מורשת לראות את הצהרות השלום של העולם הנוצרי מאז ועד היום כלא יותר מאשר חלק מתוחכם של מלחמת העולם של הנוצרים נגדם, אשר עדיין לא תמה. מבחינת העולם הערבי מגיעה התוקפנות המערבית נגדו לשיאה בפעולות בעלות אופי קולוניאליסטי כמו זו של כיבוש עירק.
מאידך, מוכחת עוצמתה של ההשפעה הרעיונית המערבית על העולם הערבי בעצם העובדה שכדי להשיב מלחמה שערה נאלץ הערבי להשתמש לא רק בנשק הפיזי שאותו הוא רוכש מן המערב אלא גם בנשק הרוחני-רעיוני. דוגמה מובהקת לכך היא שימושו ברעיונות כמו אנטי-קולוניאליזם, שהם רעיונות שמקורם במערב, הן כדי לתקוף את ההשפעה המערבית על הערבי והן כדי להוקיע פעולות "כיבוש" כמו החזקה שבה אוחזת מדינת ישראל.
על רקע תפיסתם את איש המערב כגורם זר במזרח התיכון ניתן להבין מדוע דוחים הערבים את מחוותיה ישראל לטובתם, שאת כולן הם רואים כביטוי של השלטון הזר. לפי הבנתם – שרובה ככולה נתרם על ידי רעיונות מערביים - עושרו ועוצמתו של המערב (כמו משאבי האנרגיה) שייכים להם מלכתחילה. בהכרתם הפוליטית ממשיכים הערבים להיות משוכנעים – בצדק – בקיומה של מלחמה מתמדת במזרח התיכון, אפילו אם מדובר במלחמות הפנימיות שבין הסיעות המוסלמיות. אך בעיקר, בזמן שישראל נדחפת על ידי גורמים מחוץ ומבית בעוורון לכיוון שלום דוגמטי, מכירים הערבים בעובדת קיומה של מלחמה בינם לבין ישראל. די בהבדל זה כדי להציג את גישת הערבים כמציאותית יותר מזו של ישראל – וגם להסביר מדוע אין המאמצים הרבים שיוזם המערב במשך שנים כדי להשיג שלום מצליחים להתגשם. זו גם הסיבה העיקרית להימנעות הפלסטינים משיחות ישירות עם ישראל. לפי דרך מחשבתם יש בעצם העובדה שישראל, אויבתם, מעוניינת בהן, הוכחה לכך שכנראה הדבר רע עבורם.
ההגיון הפלסטיני, בהקשר זה, מובן לחלוטין ומשתלב עם הגישה הפוליטית הכללית של הערבים כלפי מעורבות המערב במזרח התיכון: אם מה שטוב לאויביהם רע להם, כנראה שהמו"מ מהווה, איכשהו, מלכודת. ביחד עם זה, הסיסמה השמאלנית "שלום עושים עם אויבים" מבטאת בדיוק את הסתירה להגיון המציאותי האומר שעם אויבים עושים מלחמה. המשמעות המעשית של אלה מסתכמת בכך שהמו"מ אינו אלא טקטיקה עכשווית מתוחכמת של ישראל ובנות בריתה במלחמתן בערבים.
בדבר זה יש גם כדי להסביר הן מדוע מתחמקים הפלסטינים בתואנות שונות מלהגיע לשולחן הדיונים והן מדוע פועלת ההנהגה הפלסטינית מאז ערפאת ועד היום בניגוד להסכמי השלום; היא מאותתת בכך להולכים אחריה כי היא איננה "קונה" את ה"מזימה" הנרקמת נגדה – ואיתות זה הולך וגובר ביחס ישר לסיוע, לויתורים ולתמיכה שמקבלת הרשות הפלסטינית מישראל. בהבנת גישה זו של האויב הערבי יש כדי להסביר איך הוא מבין את כל המחוות והצעדים שנעשים לקראתו – וגם מדוע אין הוא מגיב כפי שהיה אמור להגיב לפי גישת ההגיון המערבי; לא רק שהערבי איננו רואה בעין יפה את כל הסיוע שהוא מקבל, אלא שכל צעד מסוג זה, שהשמאל מכנה "בונה אמון" אינו, בעיני האויב, אלא כזה המעורר חשד – ובצדק.
מול המציאותיות הערבית-פלסטינית בולטים העיוורון, הסובייקטיביות והניתוק מהמציאות של אנשי השלום הדוגמטיים. אלה – שחלק גדול מהם מנהיג את ההנהגה הישראלית לכיוון פציפיסטי אנטי-מעשי – לא רק צועדים הישר לעברו של שדה-מוקשים אלא גם גוררים לכיוונו אומה שלמה. העומדים היום בראש המדינה אינם מבינים שבדחיפתם את המדינה, כנציגת העם היהודי, אל התבוסה, הם משפיעים לרעה על העימות הכלל עולמי שמתחולל בימינו בין המערב לערב. שכן בין אם נעשה הדבר במודע או שלא במודע, רואה העולם את עם ישראל אולי כעם הריאליסטי והמפוכח ביותר וככזה יש בגדר של אי סבירות גבוהה מצידו לבחור להתאבד. באופן אבסורדי נראה שבמצב של היום דווקא העולם הערבי, האויב המובהק של ישראל, הוא היכול ללמד את העולם פרק במציאותיות.
מבחינה זו מה שנראה כמו "הבדלי מנטליות" בין התרבויות איננו אלא ההבדל בין תפיסתו של אדם מציאותי, המבין שהוא נמצא במצב של מלחמה, לבין אדם עיוור, שאינו רואה את המציאות, אך "אינו נותן לעובדות לבלבל אותו". עיוור זה, המייצג את תרבות המערב, מצליח לשרוד מזה דורות באמצעות ניצולו את כוח יצירתם של חלק מהעומדים לרשותו, שבאמצעותם הוא מצליח הן להישאר בחיים והן להגן על עצמו במלחמה. הוא עושה זאת כשהוא מטיח ראשו אל קיר המלחמה תוך כדי שהוא מוקיע אותה ואיננו מסכים עם קיומה. מנקודת מבט דתית, משמעות הדבר היא שהעולם הנוצרי עוקד שוב ושוב את היהודי על מזבח המוסלמי, תוך כדי שהוא משתמש בגופו של היהודי – כמו שהעולם המערבי משתמש בישראל – כדי לבלום את הכיבוש המוסלמי. יתכן שמה שיציל את המצב יהיה, בסופו של דבר, דווקא המציאותיות הערבית שתלמד להכיר במידה שבה קיומה תלוי באויביה.