נזכור את כולם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 827
נזכור את כולם
הצדק וזכות השיבה
יש פרשות חמורות רבות שבהן בולטת השכחה הישראלית עד כדי כך שנראה שהיא מהווה נכס פוליטי ממדרגה ראשונה. אלא שמדובר בשכחה סלקטיבית ביותר, כי המערכת הפוליטית הישראלית שלעולם לא תהיה מוכנה לשכוח "מעידה" לשונית קלת ערך כמו דבריו של דודו טופז ז"ל באסיפת הבחירות של הליכוד, תשכח לגמרי עוולות כמו גירושם של אלפי מתיישבי גוש קטיף. אך מה שגרוע במיוחד בהרגל רע זה של סלקטיביות פוליטית הוא שלפעולת שכחה זו יש ערך של הצהרה על אי צדק. זה, לדוגמה, מה שעם ישראל סובל ממנו בנושא הפליטים הערביים, ששתיקתה המתמדת של ממשלתו הולכת ומצטברת לכדי הצהרה על אי הצדק של מדינת ישראל.
כפי שלומד כל אזרח ישראלי מאז קום המדינה, "זכות השיבה" של פליטי 48 היא אחד הביטויים הבעייתיים המהווה מוקש של ממש לעתידה הפוליטי של ישראל. ואכן, אחד הנושאים שנראים כמייצגים בעיה קשה לגבי ישראל הוא מה שקרוי "בעיית הפליטים". הכוונה, כמובן, לנושא חזרתם לשטח מדינת ישראל של המתיישבים הערביים אשר בזמן מלחמת העצמאות עזבו את שטח ישראל למדינות ערב, וחלק לא מבוטל מהם מתגורר עדיין – מאז ועד היום - בישובים שבבסיסם אינם אלא מה שהוקם כמחנות הפליטים שריכזו את פליטי המלחמה.
בהקשר זה, הימנעותה המתמדת של ישראל מאז קום המדינה מטיפול ב"נושא השיבה" ביחד עם האיום המונף עליה תמיד מצד אויביה להביא נושא זה לשולחן המו"מ יוצרים את הרושם שתביעותיהם של הפליטים צודקות – וגישתה של ישראל לא. במשך עשרות השנים שחלפו מאז קום המדינה נוצר הרושם שמדינת ישראל איננה מסוגלת להתעמת עם הנושא בדרך שלא תגרום לה נזקים משמעותיים, החל מאבדן נכסים וכלה בשינוי המאזן ה"דמוגרפי" לרעתה, הווה אומר ריבוי בלתי פרופורציונלי של האוכלוסיה הערבית בישראל בדרך שתטיל את כובד משקלה נגד האוכלוסיה היהודית במדינה.
אך ככל שגדלים נסיונותיה של ישראל לעקוף את הנושא גדלה תאוותם של הערבים להתמקד בו. הנחתם ההגיונית היא שככל שישראל אינה מעונינת לדון בתביעות הפליטים יש לה כנראה מה להפסיד מכך – מה שאומר שיש לאויביה הרבה מה להרוויח מכך. ואכן, הדרך שבה מתנהגת ישראל ביחס לסוגיה זו מטילה עליה את החשד שאין היא צודקת בנושא זה ושיש יסוד צודק להאשמותיהם של הערבים נגדה כמי שפגע בזכויותיהם – מה שמבחינתם עשוי להתבטא ברווחים רבים.
למעשה, מדיניותה של ישראל ביחס לנושא הפליטים גורמת באורח ישיר לכך שמאז 48 הולכים ומסלימים הערבים את טענותיהם נגדה כמי שפגע בזכויות יושביה הערביים של הארץ. הדבר גורם לישראל להפסיד נקודות רבות בדעת הקהל העולמית שכן זו, הולכת ומתבססת בשנים האחרונות יותר ויותר על נושא זכויות האדם, שזכות הקנין היא אחד החשובות שבהן. החשד שיראל אחראית לעוול בתחום זה מתחזקת והולכת ביחס ישר לטפטוף המתמיד של מידע (אמיתי ושקרי כאחד) המגיע ממקורות ערביים לגבי הקיפוח, הדיכוי והדלות שמהם סובלים ה"מגורשים".
בהקשר זה טועים הגורמים בישראל שסברו במשך שנים רבות (וסוברים עדיין) שהערבים ישכחו את הנושא. מעשית ופוליטית כאחד הראו ארצות ערב, שהפליטים נטו בהן את אהליהם, כי הן רואות רווח פוליטי עצום בהנצחתה של סוגיית הפליטים והדבר עולה מבחינתן על שיקומם או על טיפול בבעייתם – שלא לדבר על המשאבים העצומים שמרוויחות "מארחות" אלה מארגוני סיוע בינלאומיים, המזרימים אותם לטובת ה"פליטים" (שברובם בני ונכדי היורשים של דור קום המדינה). הרווחים הרבים הללו, פוליטית וחומרית כאחד, הם בין הגורמים שימנעו (כפי שמנעו עד עתה) ממדינות ערב ליזום פתרון סופי של הבעיה ההומניטרית של שארית הפלטה וקל וחומר שלא לשכוח אותה; מבחינתן של ארצות ערב נושא הפליטים הוא חשבון חסכון עצום בבנק העולם. ככזה הוא בל-יישכח ויתרה מזו: הן תעשינה הכל כדי להעצימו ולהגדיל את שליטתו בתודעת הקהל.
אם היו מבינים מנהלי המדיניות של ישראל עד כמה ברורה לכל בעל שכל ישר הזיקה בין צדק לזכרון, הם לא היו מעיזים לשכוח דבר – ולו רק כדי לבטא את אמונתם בצדקת דרכם. וזה בדיוק מה שישראל יכולה וצריכה ללמוד מהדרך שבה התחכום הפוליטי הערבי מוביל את אויביה של ישראל ליצירתו יש מאין של זכרון לאומי (ואפילו יהיה זה שקרי לגמרי); אך הנהגת ישראל, המנסה להתחמק מלזכור את מחדליה כדי שלא לשלם עליהם – משליכה לפח השכחה, ביחד עם פשעיה, גם את כלל הזכרון הלאומי של עם ישראל. זכרון זה, הכולל את תיעוד הזכויות הרבות שיש לעם היהודי על ארץ ישראל, נפגע בשל הפרגמטיזם השטחי של מנהלי המדינה, התוקעים את ראשיהם כבנות-יענה בחולות העכשיו מבלי לתת את הדעת על כך שבהפקירם את העבר הם פוגעים קשה בעתיד.
פשע זה של מדיניות עיוורת הוא רק אחת מהסיבות שבגללן פתרון בעיית הפליטים ו/או סוגיית זכות שיבתם איננו צריך להסתמך עך שכחה אלא להיפך: על זכרון. הנהגה הראויה לעם הזה צריכה לטפל בנושא באמצעות זכרון של כל הפרטים הנוגעים לאירועים שהביאו לנטישת הערבים את ישראל בשנת 1948. בהקשר זה צריכה הנהגה לאומית השואפת לצדק אמיתי לשאוף להעלות על פני השטח את הגורמים האמיתיים שהביאו למלחמה ההיא כבסיס לעשיית צדק אמיתי. מגמה זו לא רק תעמיד סימני שאלה רבים בפני מניעי הערבים שעזבו את מקומות מגוריהם, אלא תביא לפתרון צודק ברמת היחיד לכל אחת מהבעיות היחידאיות שסוגיית הפליטים מורכבת מהם.
התוצאה והמשמעות המעשית של הדבר יהיו קודם כל היפוך כיוון כללי במגמתן של התביעות המופנות כלפי ישראל, שכן מבחינת הצדק יופנו אלה קודם כל אל הפותחים במלחמה ואל משתפי הפעולה עימם. בצד חובת ההוכחה שאותה יצטרכו לשאת כל הערבים שטוענים לחזקה כלשהי על נכס בתחום ישראל, יצטרכו מדינות ערב שתקפו את ישראל לעמוד בתשלום ההוצאות הרבות שיושתו עליהן בשל כל נזק שלו גרמו במלחמה; נזק זה – אשר יבוסס על זכרון מתועד של כל הפרטים הכרוכים בפגיעות בקניניהם של נפגעי המלחמה – רק יתחיל בחיובם של מנהיגי הערבים לשלם את כל המגיע שיידרש כדי לפצות את נפגעי המלחמה ובכלל זה את פליטיה. הצעד הראשון של התהליך יהיה קביעת אחריותן של מדינות ערב, אשר פתחו במלחמה הפושעת, לפיצוי מלא של אוכלוסיית מחנות הפליטים. לאחר מכן תתחיל הנהגה ראויה של עם ישראל לעסוק בזכרון לצורך עשיית צדק.
תהליך זה יכלול בירור מפורט של כל תביעה יחידאית כדי להבטיח את תקינותה – ולא רק של הערבים. לא רק שהערבים יחוייבו בפיצויי אבדן הנפש של משפחות הקרבנות היהודיים אשר נקטלו על לא עוול בכפם על ידם, אלא גם בפיצוי הפליטים היהודים מארצותיהם. לצורך זה ייפתחו הארכיונים והתעוד הנוגעים ליישוב הערבי והיהודי בארץ ישראל ובארצות ערב, כדי לשחזר את כל הנכסים הפרטיים שנבזזו מידי העם היהודי בשל המלחמה הלא-צודקת שבה פתחו הערבים. באופן זה תתחיל מנהיגות העם היהודי לייצג אותו הן מבחינת שאיפתו לצדק והן מבחינת מה שמגיע לו.