על השלום ועל הרחמים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 971
על השלום ועל הרחמים
בעקבות הנסיונות החוזרים ונשנים לחדש את יוזמת השלום נזכרתי כי לפני מספר שנים, על בימת מופעים בעיר נתניה, ראיתי את הזמר אנדריי שפלוב שר במלוא גרונו, ביחד עם שלומית אהרון, שיר שלום ובו המלים "זמן לשלום"; גרונותיהם של השניים השתנקו ממש בקריאה לשלום, במופע שהיווה הצדעה לעיר שנפגעה אז קשה על ידי הטרור. היה ערך סמלי מהותי לכך שהתגובה שנבחרה כראויה לטרור היתה דווקא שיר למען השלום. למראה ולמשמע המופע לא יכולת שלא לחשוב על המאמצים העצומים שעושים כל אמני ישראל מזה שנים להביע את כמיהתם, שאיפתם ורצונם בשלום, איך הם ממש מתעלים מעל עצמם ביצירות מיצירות שונות בכל תחום, כדי למסור עד כמה רוצה העם הזה בשלום. במסגרת זו, מופע אחר מופע כוללים שירי שלום, מצעדי שלום ונאומי שלום. תערוכות על נושא השלום ממלאות אולמות ושיעורים על שלום ניתנים בבתי ספר. נשים, גברים, זקנים וטף מביעים בכל דרך שהם יכולים לחשוב עליה את כמיהתם לשלום וכולם משכנעים את עצמם שהדברים, איכשהו, תורמים לקירוב הלבבות והערך המיוחל.
רק שכל המסרים הללו משודרים כאילו אל עבר חלל ריק; הם אינם מוצאים אוזן קשבת בעולמו של האויב. קודם כל אין למצוא בארצות ערב – הן באלה שכבר הגיעו עם ישראל להסכמי שלום וקל וחומר באלה שעדיין מכריזות על רצונן להשמידה – אפילו רמז לשאיפת שלום דומה לזו שמוצהרת השכם והערב בישראל. בארצות ערב גם לא ניתן לשמוע יצירה רבה כל כך בתחום השירה למען השלום ולמעלה מסביר להניח שמי שישיר שם למען מטרה זו לא יזכה לאוזן קשבת.
אך לא רק שהאויב אינו מקשיב, ולא רק שאילו היה מקשיב לא היה מבין, אלא – מה שגרוע הרבה יותר – הוא מבין את כל ההצהרה הישראלית למען השלום בדרך אחרת לגמרי מזו שבה מבינים אותה בעולם המערבי: הוא מבין אותה כהצהרה של כניעה, חולשה ופחד מצידם של הישראלים.
ומה שהכי גרוע בדבר הוא שמבחינות רבות הוא צודק.
כי הרבה מאלה שמדברים, שרים וזועקים על כמיהתם לשלום, עושים זאת באמת מתוך חשש וחרדה, מתוך פחד. רבים רבים הם אלה אשר שאיפתם לשלום איננה שאיפה לשלום אמיתי, כזה המבוסס על צדק, אלא לשלום של רגיעה, של הפסקת מאבק, שלום שבו יעזוב אותם האויב לנפשם, ירחם עליהם, יניח להם... ולכן, למעשה, מה שהם מבקשים מן האויב הוא רחמים, המבוססים על פחד.
הם אינם יודעים כי בכך הם מושכים את האויב כפי שמושכת הריבה את הזבוב והרכוש הנטוש את הבוזז. התמימים הפוחדים הללו, השואפים לשלום, טועים גם בכך שהם משליכים את חולשות אישיותם שלהם על האויב: הם מצידם היו מרחמים על מי שהיה כל כך מפציר בהם לעשות איתו שלום, אם היה מבקש מהם רחמים. אך האויב הזה חסר רחמים. האויב הזה – הערבי המוסלמי – אינו אפילו איש רחמים מוצהר כמו האויב הנוצרי; האויב הזה הוא חסר רחמים בדיבור ובמעשה גם יחד.
במיוחד בימים אלה, כששוב עולה על הפרק שאלת היוזמה המדינית הראויה שבה על הממשלה לנקוט, כדאי לזכור זאת כשאתה עושה מעשה שמתפרש אצל האויב כבקשת רחמים...