עשה לפי הטוב ולא לפי הרוב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 918
עשה לפי הטוב ולא לפי הרוב
על בחירה דמוקרטית, זכויות, ידע וסמכויות החלטה
הכותרת הראשית של מאמר זה היא עתיקת יומין; אינני יודע מה מקורה, אך היא מציגה, בקצרה, את האמת לגבי הרעיון הדמוקרטי: האמת והצדק אינם דמוקרטיים באפיים. למעשה, בנקודת ההתגלות של האמת, היא נמצאת לרוב בידי מיעוט.
בחברתנו, שבה נתפש מושג הדמוקרטיה כאבי כל מדיניות נכונה, מן ההכרח להציג את המגבלה העקרונית הזו של הדמוקרטיה; בשל אי מחוייבותה להתאים לאמת ולצדק, הדמוקרטיה, כעקרון, לא רק שאיננה מכסה את מכלול אפשרויות ניהול עניני בני האדם, אלא שגם אין בה יעילות מעשית. לא מדובר רק בכך שיש אמיתות שלא ניתן להגיע אליהן באמצעות בחירת רוב, אלא שיש גם זכויות כאלה.
ויש זכויות אדם יסודיות שהדמוקרטיה – ובמיוחד הבחירה על פי רוב, יסוד הדמוקרטיה - מאיימת עליהם.
ליקוי חמור של הבנת כוח בחירת הרוב הוא הרעיון שניתן להפעיל בחירה מסוג זה כדי לקבוע זכויות בתחומים מסויימים; בניגוד לרעיון זה, המקובל בחברתנו, יש לומר בקול גדול כי הבחירה הדמוקרטית איננה קובעת את הזכות אלא הזכות היא הקובעת את הבחירה: לצורך השתתפות בהצבעה על נושא מסויים יש לרכוש את זכות ההשתתפות בה. זה שיש לו זכות להשתתף, משתתף. זה שאין לו – לא.
לא יתכן שבבחירות כלשהן ישותפו אנשים שאין להם זכות בחירה; אפילו בהגרלה לא ניתן להשתתף אם לא קונים כרטיס הגרלה. בארה"ב, למשל, אין די להיוולד כדי לקבל אזרחות וזכות אזרחית לבחור: לצורך זה יש להישבע לעקרונות החוקה האמריקנית.
בהקשרים שבהם יש מקום להחלטה על יסוד רוב, משתתפים בהצבעה כזו רק בעלי זכות ההצבעה. מה קובע ומגדיר את הזכות ולמי תינתן? נושא ההצבעה. הדבר שעליו מצביעים. זה מה שקובע את זהות המצביעים, ובכך גם מגדיר את זכותם להשתתף בהצבעה. בהחלטת צוות רופאים על טיפול בחולה, לא ישתתף נגר – ובהחלטת שופטים על פסק דין לא ישתתף אדם מן הרחוב: את הזכות להשתתף בהחלטת רוב של מומחים קונה המשתתף על ידי היותו מומחה. במצב כזה, הרוב אינו מתימטי שרירותי – אינו תוצר של מספר, אלא קודם כל של ידיעה, ידיעת האמת.
רק הידע והפעולה למען החיים הם המקנים את זכות ההשתתפות בבחירה .
מטפיסית, אין אפשרות להשיג ערכים ו/או לשמור אותם ללא קיום התנאים היסודיים לשימוש בערכים אלה: אם מדובר בערכים חמריים, יש להחזיק בידע הנחוץ להשיגם ולשמרם, ואם יש בהם חיים, אלה דורשים טיפול וזה, שוב, צורך ידע. יש יחס הכרחי בין זהותה של מהות לבין פעולתה: כדי לאכול בשר עליך להיות בעל חיים טורף וכדי להשתתף בהחלטה של הסנהדרין – כמו בכל ועדה של מומחים, עליך להיות בעל ידע אשר נבחן על ידי מומחים.
המציאות והטבע מציבים תנאים מסויימים לבחירה – ואין השתתפות בבחירה פרטית כלשהי שונה מכך בעקרון: כדי לבחור עליך להיות בעל זכות בחירה – וכדי להיות בעל זכות בחירה עליך להיות בעל נתונים ששייכים (רלוונטיים) לנושא הנבחר. בדרך כלל הנתונים יהיו ידע – טבעי או נרכש, גופני / פיזי או רוחני. (*)
המומחה בנושא מסויים הוא בעל הזכות הטבעית להביע עמדה לגבי נושא זה, ולכן, קבוצות של מומחים לנושא מסויים, הן הקבוצות הלגיטימיות האמיתיות המתאימות לבחירת רוב – אך על רוב זה להיות רוב של בעלי זכות, ולא בהכרח של מומחים.
מה, אם כן, ההבדל בין בעלי זכות ומומחים?
יש הבדל בין בעלי זכות ובעלי ידע – ובעלי זכות נדרשים לבעלי ידע בשל עקרון ההתמחות העומד ביסוד יחסי האנוש בחברה; בעל הזכות הוא בעל הסמכות לקבוע: ביכלתם של מומחים יש להציג עמדה ידיעתית, כלומר חוות דעת מוסמכת, המייצגת את הידע המציאותי הנוגע לנושא. אך ההחלטה בנושא תינתן על ידי בעלי הזכות.
לעתים, בעלי הזכות הם גם בעלי הידע, אך לא תמיד זה המצב. במציאות נזקקים בעלי הזכויות לבעלי ידע כל העת; ההחלטה מה יהיה צבעם של מרפסות בבית משותף תינתן על ידי הדיירים בבית, אך הם יתייעצו אודות
הצבע הכדאי עם מומחי אסתטיקה. לדוגמה: אתה מכניס את רכבך למוסך ומאזין לחוות הדעת של המכונאי – אך אתה הוא זה שעושה את ההחלטה הסופית בקשר למה שייעשה עם הרכב. החלטה זו יכולה לכלול גם העברת רכבך למוסך אחר ולמומחה אחר כי אתה השופט והמוציא לפועל – של המכונית, המומחה ורכושך – אתה בעל הזכות. בעליה של המכונית – בעל הזכות - יקח את מכוניתו לתיקון אצל המכונאי – בעל הידע – והוא, בעל המכונית והזכות להחליט, יהיה זה שיחליט מה ייעשה עימה לאחר שישמע את חוות דעתו של בעל הידע.
דוגמה נוספת: אתה מביא את ילדך אל הרופא ושומע מה יש לו לומר. הוא ממליץ על ניתוח, אך אינו יכול לחייב אותך לעשות זאת, כי אתה בעל הזכות. אתה יכול לבחור לבצע מה שהרופא המומחה החליט או לקחת את ילדך לרופא אחר. זהו ההבדל בין בעלות על ידע לבעלות על זכות.
הזכות – ו/או הבעלות עליה – הן נגזרות של מצב מציאותי, אשר הפקיד בידי אדם בעלות על דבר מסויים. דבר זה, שיכול להיות רוחני או חמרי, נרכש ונשמר על ידי פעולת חיים של המהות בעלת הזכות. זכותו של בעל חיים על גופו נשמרת על ידו באמצעות פעולות שמירתו על חייו, שאחת העיקריות שבהן היא השגת מזון.
(*) ב"ידע גופני / פיזי" הכוונה לידע האצור בפעולות עצמן – ידע שהפעולות עצמן מוכיחות אותו. בית בנוי, למשל, מהוטוה הוכחה לכך שבידי זה שבנה אותו היה הידע לבנותו, וכך הוא בכל תחום עשיה שאדם מבצע; כל עשיה היא הוכחה לידע שביסודה – וידע זה יכול להיות אצור בכל דרך שהיא, החל מרמת הפעולה האינסטינקטיבית, כמו זו של בעלי החיים, שהידע שלהם אינו מושגי. במונחים אנושיים, הידע שאנו קוראים "אינסטינקטיבי" אצל בעלי החיים, יכול להיות הידע של האמן, ובמיוחד זה שבאמצעותו הוא פועל שלא ברמה ממוקדת באופן מושגי.
זכותו של אדם על רכושו – גופו, נחלתו וערכיו הרוחניים – מושגת, כפי שנרמז במושג "רכוש" – על ידי פעולת רכישה, אשר, מאוחר יותר, באה לידי ביטוי, כפי שהוזכר לעיל, גם בשמירה עליו. פעולת החיים היא המקנה את הזכות – ולצורך החלטה על פעולה הזכות עולה על הידע. זהו היסוד לכך שסמכות האם, שביצעה את פעולת היצירה וההולדה של ולדה, להחליט מה ייעשה עימו, עולה על זכות הרופא להחליט זאת – ובודאי על זכות ציבורית כלשהי.
במיוחד כשמדובר בחיים, הפעולה היא התנאי לקיומם; זוהי, באופן יסודי, גם הסיבה האובייקטיבית לכך שעקרון הפעולה הרכושנית הוא המבסס זכות במציאות ולא כמות מספרית של אנשים לא קשורים לענין. מה שמחזיק אותך בחיים היא, באופן יסודי, פעולתך שלך ולא של אחרים. גם במקרים יוצאים מן הכלל, כמו כאשר אתה ילד, הוריך, המחזיקים אותך בחיים, הם בעלי זכות ההחלטה על גורלך. כך, נשמרת תמיד זכות הקביעה לגבי עתיד החי בידי זה שמקיים את חייו. העקרון הלוגי הזה הוא המובנה בכל שלשלת העברת סמכויות בין בני אדם, ובכלל זה העברת הסמכות שנותנים האזרחים לממשל כדי שיבצע עבורם פעולות שמירה על זכויותיהם. הממשל, אפילו אם הוא מסייע בפעולות החיים, איננו החי עצמו – והחי עצמו – האזרח – הוא, לכן, המחזיק בזכות – ובסמכות הבלעדית והסופית – לקבל החלטות לגבי חייו.
מאותה סיבה ועל יסוד אותו הליך, אין זכות ההחלטה של היחיד כפופה לבני אדם אחרים – אפילו אם הם מחזיקים בידע רב יותר. בזמן שההליך הדמוקרטי קובע שיש לרוב זכות לקבוע את חייו של היחיד, ההגיון, הטבע והמציאות אינם מאפשרים לרוב להיות, לגבי המיעוט, יותר מאשר יועץ.
הטעות של אנשים רבים לגבי סמכות הרוב נשענת על אותם מקרים שבהם המיעוט מסכים להחלטת הרוב, ונראה כאילו ויתר על זכותו, אך, למעשה, – זהו עדיין מצב שבו המיעוט שמר על זכותו לבחור את גורלו.
ההגיון, הטבע והמציאות אינם מאפשרים הצלחה במעשה מסויים למי שאיננו מחזיק בידיעה לגבי הדרך הנכונה לבצע אותו. הידע, שאצל בעלי חיים מובנה באורגניזם כדי לבוא לידי ביטוי בחיים מוצלחים, אינו קיים ב"אורגניזם" האנושי, הכפוף לאפשרות לטעות; הרעיון הדמוקרטי, כשהוא מופעל בצורה דוגמטית, הוא דוגמה לטעות כזו. טבע הטעות הוא הפעלה של עקרון בחירת הרוב מחוץ להקשרו. בחירת רוב תהיה נכונה רק תחת הסכמתם של בעלי הזכות האובייקטיביים ורק בהקשר שבו כל המעורבים מסכימים לכך שההחלטה תתקבל על יסוד זה אך בשום מקרה אין זכות לרוב לכפות את דעתו על מיעוט כלשהו, ואפילו יהיה זה אדם אחד.
וזה הדבר שלקוי, עקרונית, ברעיון הדמוקרטי בכלל ובדמוקרטיה הישראלית בפרט – התרת הכפיה ובכך פגיעה בזכויות האדם של היחיד. התרה זו, אשר תופשת מקום הולך וגדל יותר ויותר במציאות האנושית היא סרטן בגוף האנושות, אשר הורס כל חלקה טובה בתרבות האנושית על ידי כך שהוא מניח לאנשים חסרי זכות לקבוע את גורלם של בעלי זכות רק בתוקף היחס המספרי.
הכמות, כידוע, איננה איכות. התאונה שבגללה הפכה הכמותיות, בתודעה האנושית של המערב (בלבד!) היא תוצר של דוגמה, של רעיון שהוצא מהקשרו והועבר להקשר לא מתאים; ההקשר שממנו הוצא הרעיון הדמוקרטי הוא ההקשר שבו בוצע בימי קדם, ההקשר של החברה היוונית, אשר אלה שהשתתפו בתהליכי הבחירה הדמוקרטית בה היו רק בעלי זכות.
הבלבול העצום הקיים בחברתנו לגבי מושגי היסוד הפוליטיים יוצר אי הבנה לגבי היחס שבין דמוקרטיה, זכויות, ידע וסמכויות – מה שגורם לכך שכל שדה ההחלטות לגבי המתרחש בחברה נגוע באי בהירות רבה. אי בהירות זו היא - יותר מכל דבר אחר – היסוד לאלימות בחברה.
רוב בני האדם אינם חפצים באלימות; רובם ככולם חפצים ביחסי שלום והרמוניה. במיוחד לספקנים שבינינו, אשר בד"כ מאמינים כי רבים הם בני האדם השואפים מדון, כדאי שנאמר כי השאיפה לשלום חופפת את השאיפה לרווח (*). רוב בני האדם מבינים, אינטואיטיבית, אמת גדולה וחשובה: שמשתלם יותר לאדם לחיות ללא אלימות. מתוך הכרה זו שומרים בני אדם שפויים את פעולת האלימות לקצה גבול היכולת, כאשר נדמה להם כי הצד האחר מערער על זכויותיהם בדרך שלא ניתן להתנגד לה.
אף כי רבים הם הנוקטים באלימות בחברתנו, האלימות איננה אלא תוצאה של תאונה פילוסופית, תולדה של מסורת חברתית-תרבותית אשר במשך דורות רבים הנציחה מצב של אלימות שנבע מבורות לגבי אפשרויות ההרמוניה והתקשורת הבין-אישית בחברה. היחס בין חברה פרימיטיבית למתקדמת נמדד עפ"י רמת חיסול האלימות בה. היחס בין ידע פוליטי לאלימות בחברה הוא יחס הפוך: ככל שרב יותר הידע הפוליטי בחברה – מה שאפייני לחברה מתקדמת – יורדת, בהתאמה לכך, מידת האלימות בה. מבחינה זו, ניתן להשוות את האלימות למחלה ואת המאבק הפוליטי המתמיד בין כוחות למגיפה: שניהם מהווים עיוות של המציאות אשר "התנחל" בגוף (במקרה הפוליטי, ב"גוף" החברה). בשני המקרים יש להילחם בנגע זה על ידי ידיעה: כפי שידיעה אובייקטיבית בתחום מדעי הרפואה מחסלת את מחלות הגוף של היחיד, יחסל ידע אובייקטיבי בתחום הפוליטיקה את נגע האלימות בחברה.
(*) דבר זה חשוב במיוחד לומר לאלה שלומדו – בד"כ על ידי המרכסיזם-סוציאליזם – כי הקפיטליזם עושה את הונו מן המלחמה וכי הראייה לכך היא תעשיית הנשק חובקת העולם. את המיתוס הזה, הטוען גם כי יצרני הנשק עוסקים בליבוי התסיסה המלחמתית בעולם כדי לצבור "קצפת" הון שתיווצר כתוצאה ממנה, ניתן לבטל במחי אחד על ידי הצגת העובדה שייצור הנשק בעולם אינו פרטי. ואשר לאלה מבינינו אשר סוברים, בטעות, כי החברות הגדולות במערב, אשר נלחמות על החוזים השמנים לייצור מטוסים מתוחכמים, למשל, הן פרטיות – טוב יעשו אם יתבוננו בעובדות, הקובעות כי שום כדור רובה בעולם של ימינו לא ינוע סנטימטר ללא אישור ממשלתי.