פרגמטיזם, דוגמטיזם וזכות השיבה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 2588
פרגמטיזם, דוגמטיזם וזכות השיבה
אחת מטעויותיהם הקבועות של ה"ממלכתיים" מבין אנשי הכיפות הסרוגות היא היסחפותם לשיתוף פעולה עם הממשל בפעולות הפגיעה שלו בזכויות האדם של אזרחי ישראל ובכלל. אחת מטעויות אופייניות אלה היא הדחיה, על יסוד פרגמטי ודוגמטי, של זכות השיבה של הערבים. במקום לפתוח את הסוגיה לדיון משפטי ראוי, שבו ייקבע כל מקרה לגופו, נתפס הדתי ה"ממלכתי" בנטייתו לגישה המשפטית הישראלית, שבפרגמטיזם ובדוגמטיזם שלה, הדוחים את בקשת הפליט הערבי על הסף, היא רחוקה מצדק.
פרגמטיזם (להבדיל מפרגמטיות), הוא הרעיון שהתוצאה (מידת ההצלחה שלה) היא הקובעת את מוסריותה של פעולה – ודוגמטיזם הוא ההנחה שניתן לפעול במציאות עפ"י עקרון מופשט, נוסחתי, מבלי לבחון את המקרים הנשפטים המסויימים לגופם. כמו מיטת סדום, המגדירה מראש את גודל הגוף המושלם שעל כל אדם להיות מותאם אליה, הפרגמטיזם והדוגמטיזם הם בלתי יעילים ובלתי מוסריים כאחד, כי שיפוט ראוי צריך להיעשות מתוך התייחסות למלוא הנתונים הנכללים בהקשר הנדון, בדיוק כפי שעושים בבית משפט.
ההקשר המסויים – מכלול הנתונים המסוימים הנוגעים לנושא הנתון - הוא מושג המפתח שעל פיו צריך להתבצע שיפוט שכלתני ראוי של כל נושא. שיפוט ראוי אינו יכול להתבצע: א. ללא התייחסות מסויימת להקשר הנשפט המסויים. ב. עפ"י רעיונות ונוסחאות שגובשו מחוץ להקשר המסויים.
הידע המסויים אינו מבטל את הידע היסודי אלא מתווסף אליו; בכל שיפוט ראוי קיים יחס בין ידע מופשט, עקרוני ונוסחתי, שמבסס את הנחות היסוד הכלליות של המשפט לבין ידע מסוים הנוגע לגוף המשפט, כאמור לעיל. במשפט היהודי זהו היחס שבין הידע שנמסר מן התורה והידע ההלכתי לבין פסיקת ההלכה המיוחדת הניתנת לגופו של כל מקרה נתון.
כשסוציאליסטים פועלים, למשל, בצורה פרגמטיסטית ודוגמטית אין הם אלא מיישמים את תפישתם המטריאליסטית (השגויה ממילא) בהקשר של מגוון הליקויים והכשלים הלוגיים האפייניים לאי יעילותו ואי מוסריותו של מחנה השמאל. כזו היא גישתו של הממסד הממשלתי והשיפוטי הישראלי, המצפה משופט לפעול כפקיד ולגזור את דינו מתוך מאגר נתון של פסקי דין שעליהם החליט המחוקק. במובן זה מהווים חוקי המדינה פסקי דין, שכמוהם כמיטת סדום, שאליה מתאים השופט הממלכתי את הנדון המסוים שלפניו.
למותר לומר כי גישה זו איננה מתאימה לאדם הדתי. במובן זה מהווה היסחפותם של חובשי כיפה לחשיבה פרגמטיסטית ודוגמטית אות לירידה משמעותית באיכות ורמת החשיבה היהודית הדתית, עם כל התוצאות הפרגמטיות והמוסריות הנובעות מכך, שכן החשיבה היהודית היא אנטי-פרגמטית ואנטי-דוגמטית בהיותה מותאמת לשיפוט כל מקרה לגופו.
הגישה הפרגמטיסטית, העומדת ביסוד ההתנגדות הגורפת של מחנה הימין לזכות השיבה של הפליטים הערביים, מניחה כי הסכמה למימוש של זכות כזו תיצור, בין היתר, "בעיה דמוגרפית", כלומר: עליונות מספרית של הערבים על היהודים בארץ ישראל – וכתוצאה מכך שליטה ערבית בארץ. אך הנחה זו שמוסרת את העליונות הכוחנית לערבים בשל יתרונם הדמוגרפי היא מוטעית מיסודה, שכן לא רק שהיא מנוגדת לעקרון היהודי הקובע עליונות למי שמחזיק בצדק, אלא שהכשל שבה מוכח כבר במשך עשרות השנים שבהם מתמודד המיעוט היהודי היחסי עם המספר העצום של בני מדינות ערב, הגדול ממנו פי כמה וכמה, מבלי שאלה יצליחו להכניעו.
לגישה חומרנית-דוגמטית זו חוברת התפישה זו המחמיצה את הענין האינדבידואליסטי (יחידאי) בשל הקולקטיביסטי (קבוצתי); היא אינה רואה את הסוגיה ככזו של היחיד הערבי אלא כשייכת לקבוצה שאליה הוא שייך; כשהיא מתעלמת מן העובדה ששיפוט נכון יכול להיעשות רק ביחס ליחידים המעורבים – איש ואיש וענינו הפרטי – היא מעניקה משקל רק לתביעה קיבוצית, כמו זו העומדת ביסוד הפוליטיקה הקולקטיביסטית של האויב הערבי, ובכך נכנעת להנחת היסוד הערבית, אשר מנהלת מלחמה נגד ישראל מתוך התבססות על אותה הנחה מוטעית.
בפעולתה על פי הנחה זו של העולם הערבי נכנעה מדינת ישראל לגישה הקולקטיביסטית הערבית והתמסרה לה. אך אסור שדבר זה, שקרה למנהיגיה הלא-מאמינים של ישראל, יכבוש גם את החשיבה של המאמין. אסור שכשל זה, האופייני לבן המערב החומרני-דוגמטי-פרגמטי, ישפיע גם על המאמין היהודי, ששיפוטו מבוסס על גישה שונה. אסור שהמכלול הרעיוני המוטעה שמוצג לו על ידי אנשי הממשל יביא אותו לתמוך בעקיפין בתביעה הערבית לזכות שיבה קולקטיבית, אשר צוברת תאוצה במחשבה השמאלנית.
בהקשר זה, אין זה מקרי שמדינת ישראל סובלת גם מצורה דוגמטית של שימוש הפוך בזכות שיבה – כזו של יהודים – על ידי הענקת זכויות, משאבים ותנאים לקרובי משפחה לכאורה של יהודים המגיעים מתפוצות שונות, כמו מזרח אירופה, המסתברים כלא-יהודים. כך יוצא הישראלי קרח מכאן ומכאן על ידי הענקת זכויות שיבה מיותרות מחד ושלילתן של זכויות אלה מאידך על יסוד של חקיקה פרגמטיסטית ודוגמטית. למותר לציין כי בשני המקרים עלולים, מחד, להיפגע יחידים חפים מפשע ומאידך עלולים בני אדם זרים לקבל משאבים שאין בידם כל זכות לקבלם.
כל עוד מתבססת מדינת ישראל על הגישה שלעיל אין היא יכולה לבחון כל מקרה לגופו ולהבחין בין זכאים ללא זכאים למשאבי אזרחיה משלמי המסים – או להבחין בין ערבים שאיבדו את זכותם לנכסים בשל פעולותיהם נגד העם היהודי או כאלה שלא פשעו ויש להשיב להם את זכויותיהם. בשני המקרים אין למאמינים הדתיים – או לשום אדם מוסרי – ענין לקפח את זכויותיו של אדם כלשהו.
ולמותר לציין, בהקשר זה, כי מימושה של זכות השיבה, אם קיימת כזו, היא ענינו של כל אדם – יהודי או לא יהודי – אשר זכות הקנין היא בין הנמנות על ידו כזכויות יסוד אנושיות. אם יש עתיד למדינת ישראל, במיוחד כאשר חלק גדול מאזרחיה הם שומרי מצוות, לא יכולה היא להתבסס על חוקי פשע נוסח סדום אלא על חוקי צדק. בכל מקרה, רק במידה ויהיה חוק המדינה צודק, בין אם יהיה זה חוק השכל הישר או חוק ההלכה, תוכל המדינה להתקיים לאורך זמן וגם להציג אל מול אויביה פתרונות אמיתיים לבעיות כמו זכות השיבה.