שחרור שבויים?

 

שחרור שבויים?

סוגיית פדיון השבויים איננה חדשה במסורת היהודית, אך על אף זאת ברור לכל כי המצב המיוחד שנוצר בפרשת גלעד שליט מסובך באופן חסר מוצא, אשר אין לו שום פתרון מעשי. למעשה לא מדובר בפדיון שבויים רגיל שכן בעייתיותו איננה במחיר שנדרש על ידי החוטפים אלא במשמעות ההסכמה לדרישתם, שתהיה, למעשה, הצהרה על כניעה. כניעה מסוג זה לא רק שלא תהיה משום פתרון לבעיה אלא שתהיה ממש מעשה של פשע, שיהווה הזמנה מפורשת לחטיפה ורצח נוספים מצד האויב.

לפחות במובן זה אין פרשת גלעד שליט ניתנת לסיכום כפרשה של פדיון או שחרור שבוי ולכן תהיה זו טעות חמורה לראותה ככזו. לפיכך, תנאי יסוד להתמודדות ראויה עם הנושא יהיה להחליף את נקודת המבט המקובלת לגביו, הרואה אותו כחלק ממערכת יחסים אנושית לגיטימית, בהסתכלות מסוג אחר, הרואה את הפרשה כחלק ממלחמה, כלומר כפעולה המהווה חלק מאיסטרטגיה אויבת שמטרתה להכניע את ישראל.

למעשה, עצם המו"מ לשחרור גלעד שליט אינו אלא מסווה-מסכה: בעוד שלעיני מתבונן מן הצד עלול להיווצר רושם שמדובר בשיח בין בני אדם שווים, היושבים ליד שולחן דיונים תוך כבדם זה את זה, האמת שונה לגמרי: מה שמסתתר מאחורי התדמית החיצונית המטעה הוא קרב אכזרי בין שני כוחות לא שווים, שהאחד מחזיק בגרונו של האחר; עימות זה מתנהל בין אדם לבין יצור מפלצתי רצחני, כאשר היצור, המחזיק בבן ערובה אנושי, מאיים על חייו ודורש לקבל תמורתו את הזכות לקחת עוד חיים.

אמנם שקר המסווה החיצוני המתעתע, המכסה את פני העובדות האמיתיות, הוא תוצר של האויב הלא-אנושי, אך אשמה בו גם מדינת ישראל. לא רק שהיא לא עשתה די כדי לחשוף קבל העולם כולו את טבעם של הפשעים והפושעים הפועלים נגדה ואת המלחמה בינה לבין אויבותיה באור המוסרי הנכון, אלא שהיא תרמה לכך שהמחזיקים בשבוי יקבלו לגיטימציה כלל-עולמית. פרשת גלעד שליט מהווה את הפרק האחרון בתהליך מחדלי מתמשך, שבו נמנעו קברניטי המדינה מלפעול כראוי להצדקה המוסרית של מלחמתה.

אין בעולם כולו אדם הגון שלא יחוש בושה וכלימה למראה מדינת ישראל המודרנית והמתקדמת, הנכנעת לסחיטתה של כנופיית פושעים אלימה, מבלי שיש לאל ידה להענישה כראוי. למול חידת מקום הימצאו של החייל השבוי, שיתכן שבכלל אינו בין החיים, אין שום חידה לגבי זהותם של החוטפים, שולחיהם ותומכיהם. ועל אף שאין הם ממלאים את התנאים הבסיסיים שלגביהם הוסכם בעולם ביחס לטיפול בשבויים, הם זוכים ליחס מכובד ולפתחון פה באמצעי תקשורת רבים. לאור יחס זה כלפיהם קשה שלא לשאול: מדוע אין הם חוששים כלל? הרי בהקשר אחר שבו היתה מתבצעת חטיפה תמורת כופר, היה משטר אחראי פועל בנחישות נגד כל מי שהוא מכיר בשותפותו לפשע ומתנגד לכל צורה של מו"מ, ישירה או עקיפה, עם הפושעים.

בשל כך יש לתמוה מדוע זוכים אנשי כנופיית החמאס, שגם רצחו חיילי צה"ל בפעולת החטיפה ואזרחים ישראליים במעשי אלימות אחרים, בכבוד? הרי היחס שהם מקבלים מישראל ומהעולם כולו – תוך כדי שהם ממשיכים בפשעיהם - אינו אלא השלמה של כניעת ישראל לטרור. אלא שלא רק ישראל נכנעת לטרור; בהקשר זה נראה שגם העולם מתייחס לפעולות החמאס באדישות, שמשמעותה המעשית היא תמיכה.

אולי לצורך הבנת מה שנראה כחסר סבירות מצד העולם האדיש כדאי לסגת מעט על סרגל הזמן; לאורך שנות קיומה נאלצה ישראל הנלחמת לפעול לא פעם למען שחרור שבויה, אך תמיד כשלה בהבנת משמעותם של הדברים. היא נכשלה גם כאשר נעשה שחרור מסוג זה לאחר המלחמות בינה לבין אויבותיה הראשיות (מצרים, סוריה וירדן), כאשר היה מדובר בהחלפת שבויים שכמוה בוצעו רבות לאחר מלחמות במקומות אחרים בעולם. המחדל של ישראל בעסקאות אלה היה נעוץ בכך שהיא העניקה באמצעותן למלחמה שנערכה נגדה מעמד של "נורמליות" ובכך, למעשה, אישרה אותה מבחינה מוסרית.

עם סיום מלחמת העולם הגדולה האחרונה הועמדו לדין בכירי המשטר הנאצי, שהיו אחראים לפתיחתה, כפושעי מלחמה. אז גם נקבע תקדים עקרוני לגבי היחס שבאמצעותו יש לנהוג ביוזמי מלחמה. המלחמה נגד ישראל, אשר נפתחה שלוש שנים לאחר מכן, לא זכתה מעולם להיות מוקעת באותה מידה מבחינה מוסרית. על אף שמלחמה זו נמשכת ללא הפסקה מאז ועד היום כשלה ישראל מלהציג את המדינות שפתחו בה, או, לפחות, את העומדים בראשן, כפושעי מלחמה. ישראל, אשר לא נוצחה מבחינה צבאית, הוכרעה מבחינה מוסרית כאשר הסתפקה בהסכמי הפסקת אש (שחלקם הוגדרו כהסכמי שלום) מבלי לתבוע מאויביה לשלם לה פיצויים על הנזקים שנגרמו לה בעטיים.

בכך גרמה ישראל נזק קשה לכלל העולם התרבותי; בשל מחדל ישראלי חמור זה נסוג העולם כולו מבחינת יכולת ההתמודדות שלו עם הערבים. אם לא היתה ישראל מתפשרת על מעמדה המוסרי לא היה נוצר המצב שבו צובר העולם הערבי כוח רב כל כך בדעת הקהל העולמית וכל ההתגברות שהעולם חווה לאחרונה עם כיבושו על ידי האימפריאליזם המוסלמי היתה נבלמת. גם ההתחזקות הרבה של אויבי ישראל בחוגי השמאל, בתחומי התקשורת ובאקדמיה איננה אלא חלק ממגמה זו. בהקשר זה, ההתקפה שיזם החמאס על כוח צה"ל, שבה נשבה גלעד שליט, אינה אלא קצה קצהו של מאבק זה.

אין ספק שכל אויבי ישראל שמחים על ההתרחשות הרבה מסביב לסוגיית החייל השבוי, אשר מטלטלת את כלל החברה בישראל ואף מאיימת לערער את יציבות השלטון בה. דבר זה, ביחד עם אי יכולתה של הממשלה להתמודד כראוי עם הפגיעה בריבוניות המדינה, המתרחשת מדי יום באמצעות ירי הטילים על אזרחיה, שקול מבחינה איסטרטגית להחלטה בסדר גודל של הפעלת נשק לא קונוונציונלי, גרעיני או בדומה לכך, שנעשית על ידי האויב נגד מדינת ישראל.

דבר זה כל כך שונה ממה שמקובל ומוסכם בעולם התרבותי, שיש בו כדי להסביר מדוע אין העולם מסוגל להתמודד עימו. למעשה, לא ניתן להתייחס אל מי שמפעיל טקטיקה מסוג זה של סחיטה רגשית אנטי אנושית כאל מי שעשוי להיות שותף לברית אנושית אמיתית. כפי שראיה מציאותית מוצקה של פעולות האויב נגד ישראל תראה אותן כחלק קטן של המערכה כוללת של אויבי האנושות נגד העולם התרבותי כולו, תהיה זו טעות לראות גם את פרשת שליט באופן מבודד מהקשרה האמיתי.

את העימות הנוכחי עם החמאס אסור לראות מנקודת המבט של השאלה: כמה יעלה לישראל שחרורו של החייל השבוי? כי שחרור שבויים איננו מה שעומד על הפרק אלא התמודדותו המוסרית של העולם האנושי במלחמה נגד המפלצת השואפת להשמידו.

נתונים נוספים