שלום שלום ואין שלום
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 919
שלום שלום ואין שלום
על רקע ביקורו של נשיא ישראל אצל נשיא מצרים כדאי לבדוק מחדש את השקר הקרוי "שלום" עם מצרים, במיוחד עם התקרב המו"מ עם סוריה והתחלת הכנת רשימות ויתור על שטחים, נכסים ומשאבים כדי לקדם את ה"שלום" המיוחל. וכדאי שמנהיגי ישראל יבדקו מחדש את ההסכמים שעשו מנהיגי המדינה עם מנהיגי אומות ערביות בעבר, כי סביר שיגלו כי קיים ספק גדול לגבי "מחיר השלום" - באם במשך השנים הרבות שבהם היתה ישראל מעורבת ב"תהליכי שלום" היה מה שקיבלה באמת שלום. למעשה, נתנה ישראל ונתנה ומה שקיבלה היה, בינתיים, רק "הזכות" לתת עוד ועוד...
הנוסחה "שטחים תמורת שלום" מקובלת על ידי תומכי השלום בארץ ובעולם כבר שנים על גבי שנים. על יסוד נוסחה זו הם דוחפים את ישראל לוותר על עוד ועוד שטחי קרקע, בהנחה שזהו המחיר הבלתי נמנע להשגת שלום בינה לבין מדינות ערב. למותר לציין שגם חלק גדול מהציבור הישראלי כבר הפנים נוסחה זו לעמקי תודעתו עד כדי כך שהוא רואה בה מעין מוסכמה שאין בלתה לערכי היסוד הפוליטיים שלנו.
כאמור לעיל, ישראל, מתוך שהסכימה לקבל את העקרון של "שטחים תמורת שלום", ויתרה על שטחים אך לא קיבלה באמת שלום – והדוגמה הראשית והראשונה לכך היא הסכם השלום שערכה עם מצרים. במובן זה קבע ההקשר המצרי תקדימים שליליים רבים ליחסיה של ישראל עם אויבותיה, שבראשם סוג מסוים של הפסקת אש, הקרוי "שלום" אך איננו כזה באמת.
על יסוד ההנחה שסיני הוא שטח השייך למצרים הועבר אליה חצי האי הענקי במסגרת הסכם שלום. מצרים קיבלה מישראל שטח עצום ובו ערכים רבים, שלצורך השגתם הושקעו משאבים רבים, שנמסרו למצרים ללא תמורה. במסגרת העיסקה הקרויה "הסכם שלום" העבירה ישראל למצרים אוצרות ארכיאולוגיים שחשפה ומשאבים טבעיים שגילתה בסיני, הרסה בחצי אי זה ישובים ישראליים פורחים ועקרה רבים מאזרחיה המתיישבים מבתיהם. מה שקיבלה ישראל בתמורה לכל זה הוא מערכת יחסים קרה, מנוכרת, מפוקפקת וחד-צדדית. נשיא מצרים מעולם לא ביקר בישראל וכך גם לא תיירים מצריים או אנשי עסקים פרטיים. השלום בין מצרים וישראל לא התגבש לכלל מערכת יחסים מלאה, הכוללת – כפי שמתחייב הדבר משלום אמיתי – מערכת יחסים קרובה, ענינית וחמה.
יהיה מי שיאמר כי לאור האיבה הרבה וההסטוריה המלחמתית שקיימים בין שתי המדינות נחוץ זמן כדי לגשר על הפערים. זה אולי כך בחלק מן התחומים, אך אין בדבר כדי להסביר את גילויי העוינות המתמידים של האקדמיה והפוליטיקה המצריים, שלא לדבר על המסרים האנטי-יהודיים הקיימים בפוליטיקה הדתית המוסלמית המשודרים תדיר לכיוון ישראל. אך גם באלה אין אפשרות להצדיק את הקו המדיני הקבוע של הנשיא מובארק, התוקע דרך קבע מקלות בגלגלי ה"שלום" עם ישראל.
אין ספק כי דברים אלה נובעים מכך שבמערכת הפוליטית המסועפת והמורכבת של מצרים מכוונים הדברים כלפי העולם הערבי הרבה יותר משהם מכונים כלפי ישראל. די בכך כדי להסביר את המספר הגדול של פעולות התיווך שמנהלת מצרים בין ארגוני הטרור לבין ישראל, תוך משחק כפול פנים קבוע, שבו יוצאת ישראל נפגעת עם כל מהלך מצרי. עם כל ההבנה לגבי הסיבה למעשיו של נשיא מצרים, יהיו אשר יהיו, וכך גם לגבי מניעי הפעולות האנטי-ישראליות והגילויים האנטישמיים אשר קיימים בתרבות המצרית, יהיו אשר יהיו, אין הדבר מבטל את עובדת היות גישת העולם הערבי חשובה לפוליטיקה המצרית (ולמעמדו של הממשל המצרי) הרבה יותר מהיחסים שבינה לבין "בת ברית השלום" שלה – ישראל.
כשמנהיגי ישראל יוצאים בדחילו ורחימו לחלות את פניו של נשיא מצרים הם נוהגים בו בנימוס מופרז ובזהירות מופלגת, על יסוד ההנחה שה"שלום" בין ישראל ומצרים מהווה נטל כבד על כתפיו. ברוח זו מניחים רובם כי פעולותיו של הנשיא המצרי נגד ישראל הן מאולצות בתוקף הלחצים הפוליטיים המופעלים עליו מצד גורמים ערביים פנימיים וחיצוניים גם יחד, אשר מאיימים על יציבות שלטונו. אך גישה זו, הנמשכת לפחות מאז רצח הנשיא הקודם (ש"הוענש" בכך על בריתו עם ישראל), רחוקה מלהיות יוצאת מן הכלל. למעשה, היא הפכה לכלל המנחה את מדיניות ישראל כלפי כל בנות בריתה באיזור – ודוגמה למעשיותה של תפישת השלום הערבית.
כאמור לעיל קבע ההסכם עם מצרים סוג יחסים מיוחד ביותר; אם היה מדובר באירופה היה מקום, אולי, לקרוא לו מלחמה קרה. אך המזרח התיכון הוא איזור שונה ומערכת היחסים עם המוסלמים המאכלסים את רובו איננה כמו היחסים בין מדינות נוצריות, הרגילות לרצפים של מלחמה והפסקות שלום בני דורות. בהתחשב במנטליות ובתרבות הערביים ניתן לראות את השלום בין ישראל למצרים – ואת שני ההסכמים שבאו בעקבותיו – כפרקים של הפסקת אש ותו לא.
מדובר בריאליזם פוליטי פשוט. הגישה הרואה בהסכמי שלום עם הערבים לא יותר מהפסקות אש (אף כי הן יכולות להיות ארוכות למדי) איננה אלא הכרה בעובדות המציאות; עובדת היסוד שעליה היא מתבססת היא ראשית לכל חוסר יכולתם של בני התרבות המוסלמית לקיים הסכמי שלום עם כופרים. על מאמיני האיסלם מוטלת החובה הדתית שלא להשלים עם בני דתות אחרות. חובה זו איננה מאפשרת גם למנהיגים בעלי אוריינטציה מערבית (שאולי חפצים ביחסי שכנות טובים עם ישראל) לקיים יחסים חיוביים עם מדינת ישראל. כמו מובארק, מחוייבים גם עבדאללה ואבו-מאזן להתחשב באופוזיציה האנטי-ישראלית הקיימת בארצותיהם, אשר איננה מאפשרת להם לקיים עם מדינת ישראל יותר מאשר הפסקת אש מוגבלת - וזהו אחד השיעורים החשובים שהיה על ישראל ללמוד מזמן.
למעשה כל נסיון לקרב בין הנהגות מדינות או ארגונים ערביים לבין ישראל צפוי לכשלון מראש. אפילו מה שנראה במשך שנים כיחסים טובים בין ישראל לבין תורכיה עולים על שרטון כי את הגורם המוסלמי והאנטישמי הקיים בה לא ניתן להשתיק לאורך זמן. תומכי השלום חייבים להתפכח מחלומם ולמוד להכיר במציאות האמיתית. שומה עליהם להכיר בכך שנושא השלום לא רק שלא היה מעולם תקוותו של הצד הערבי במלחמה, אלא שהוא השתמש במושג זה כאמצעי לקידום מטרותיו.
לצורך הבנת מקומו של מושג השלום בעולם הערבי יש להבינו כחלק מאיסטרטגיית מסחר מזרחית הנהוגה בידי מי שבמקורו ההסטורי לא היה אלא שודד סוחרים מדברי; מראיה מציאותית זו של האויב הערבי כשודד וכבוזז ערכים מזה דורות ניתן להגיע למסקנה הברורה כי השימוש שעשה ברעיון השלום ובתקוותיהם הנאיביות של שוחרי השלום הישראלים ועמי העולם המגוייסים לרעיון זה לא היה אלא נסיון ערמומי וציני המכוון להשגת משאבים. הצלחתו של זה באה לידי ביטוי בתמיכה העצומה שמקבלים כל "בני בריתה" של ישראל מכל העולם החופשי. בהקשר זה מהווים דווקא שטחי ארץ ישראל, שהם לכאורה סלע המחלוקת בינה לבין אויביה, את החלק הקטן מרווחיהם. השכר האמיתי שמקבלים אויבי ישראל המוכנים לשבת עם היהודים לשולחן המו"מ הוא זרם התמיכה האינסופי של המערב, שגם מנהיגיו וקובעי מדיניותו חולים במחלת השלום חשוכת המרפא...