שקר השוויון
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1853
"כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה"
מדרש תנחומא
שקר השוויון
במדינה של יהודים
במדינת ישראל מהווה השוויון אחד מיסודות המשטר. במסגרתו מוענקות זכויות אזרחיות שוות ליהודים, לערבים ולבני עמים אחרים. אך שוויון זה סותר את עובדת רעיון הקמתה של ישראל כמדינת יהודים, המקנה עדיפות לבני העם היהודי. דבר זה התבטא מפורשות במגילת העצמאות, שבה נאמר כי "בארץ-ישראל קם העם היהודי", כי קיימת "...זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו" וכי "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."
ההצהרה המסיימת את מגילת העצמאות, המכריזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" מדגישה את כוונת החותמים עליה להקים מדינה של יהודים. לא של ערבים, דרוזים, בדווים או עם זר אחר כלשהו זולת העם היהודי. קיומם של יותר משני עמים בחלקת ארץ אחת איננה חזיון נדיר בעולם וגם אין בה, כשלעצמה, פגיעה כלשהי בזכויות האדם שלהם. ברבות מארצות העולם, שבהן קיימות מדינות לאום מובהקות, קיימים בני עמים זרים החיים בהן בנוסף על בני עמיהן המקוריים, מבלי שיהנו ממעמד אזרחי שווה, ומבלי שזכויות האדם שלהם נפגעות. זו, אולי, הסיבה לכך שבישראל, שבה אין זכויות האדם מוגנות בחוק, נשמעים ברמה קולותיהם של מיעוטים לא יהודיים המקוננים על אפלייתם.
קולות המיעוט הערבי נשמעים בשנים האחרונות בתלונות על ההתייחסות הבלתי שויונית כלפיהם מצד הממסד, אף כי לרוב הם זוכים לשוויון מצד החוק, על אף שהדבר נוגד את כוונתם המקורית של מייסדי המדינה. הדבר נובע מכך שאת הממסד המשפטי הישראלי ממלאים פקידים המחזיקים במיתוס-אשליית השוויון האנושי, הסוברים ששוויון הוא ערך הומני אוניברסלי. למעשה אין השוויון האנושי – וקל וחומר שוויון בין יהודים לערבים - אלא שקר.
בני אדם אינם שווים, אך השוויון האנושי הוא אחד השקרים הנפוצים ביותר בחברת ימינו. זה מדהים עד כמה השתלטה אמונה טפלה זו על תודעת חלקים גדולים של האנושות בזמן שדי במבט אחד בבני אדם שונים כדי להבחין בהבדלים הגדולים שביניהם. זה קרה בשל בלבול בין העובדות הטבעיות, המצביעות על הבדלים בין בני אדם, לבין השאיפה האנושית לקבל יחס שווה במסגרות מוסכמות כמו, למשל, בפני החוק. שאיפה לגיטימית זו לשוויון חברתי, המושלכת באופן דוגמטי לתחומים שבהם לא קיים שוויון, היא ההורסת כל חלקה טובה בעולם הפוליטי; זה קורה במיוחד כשמשתמשים בה לרעה, באופן שקרי, כדי להעניק, בשמו של שקר השוויון, זכויות שונות למי שהן אינן מגיעות לו.
השקר השוויוני אינו קיים רק לגבי בני אדם יחידים אלא גם לגבי קבוצות אנושיות כמו משפחות, שבטים ועמים. אלה שונים זה מזה בדברים רבים, גם כאשר הם דומים זה לזה. במדינת ישראל שונים, למשל, הערבים מן היהודים. בצד ההבדלים הפרטיים שבין בני האדם היחידים המרכיבים עמים אלה שונים גם העמים בכללותם זה מזה מבחינה תרבותית. על אף עובדה זו מנסים חלק ממנהלי השיטה בישראל להתנהג כאילו אין הבדלים אלה בין עמים קיימים כלל. זה בא לידי ביטוי בשוויון שמוענק להם בתחומים שונים, שכתוצאה ממנו זוכה חלק מהם בערכים מסוימים שאינם מגיעים להם.
הדוגמה הקרובה ביותר לכך בחברתנו נמצאת בעצם עובדת הענקת שוויון זכויות לערבים וליהודים במדינה של יהודים. מדובר בזכויות לקבלת ערכים ומשאבים, שכוונו מלכתחילה להינתן ליהודים, אשר, בשם השוויון האזרחי הקיים בין יהודים לערבים במדינת ישראל נמסרים על ידי הממסד לערבים. דוגמה מובהקת ליחס זה ניתן למצוא בקביעות משפטיות שמעניקות לערבים זכות לקבל שטחי ארץ השייכים לאגודת הקרן הקיימת לישראל, אשר נוסדה בתחילת המאה ה20 כדי לבסס קיום קרקעות ברשות העם היהודי. זה קרה בשנת 2004, אחרי שלבג"ץ הוגשו שורה של עתירות בנושא, על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וארגונים נוספים, נגד התנגדות ארגון קק"ל למכירת קרקעות לערבים. בעקבותיהן קבע בשנת 2005 היועץ המשפטי לממשלה כי קרקעותיה של קק"ל יוכלו להימכר גם לערבים על בסיס עקרון השוויון. זו דוגמה אחת מני רבות לדרך שבה שימוש דוגמטי בעקרון השוויון הופך את הערבים לבעלי זכויות שוות ליהודים בארגון שמלכתחילה הוגדרו מטרותיו בהקשר המיוחד של העם היהודי.
בתחומים מסוימים ישראל היא אכן מדינה של יהודים באופן מעשי אלא שדבר זה עולה רק לעתים רחוקות על פני השטח. למשל, ההבדלים הקיימים בין יחס הרשויות ליהודים וערבים בישראל הוא גדול מאד ומתבטא במחדלים המוניציפליים הנפוצים שקיימים במגזר הערבי בנושאי השירות לתושב. מאז קום המדינה נשמרים אלה בעיקר בשל היותם של הערבים מפגרים ביחס ליהודים בנושא המודעות לשירות שלו זכאי האזרח. לא מדובר בהבדלי הדתות שבין המסורת היהודית למוסלמית אלא בגישה שמרנית, שהיא תרבותית במהותה, הנשמרת על ידי הערבים עצמם בשל מסורת של דורות.
גישה מסורתית זו, שבגללה המיעוט הערבי בישראל שומר על פיגור יחסי בתחומים מסוימים, מחוזקת על ידי מערך מוקפד של קבוצות שליטה – חמולות – המאפיינות את המגזר הערבי באשר הוא. על מערך זה מבוססת כל הגישה הפוליטית הערבית, הנוגדת בטבעה את הגישה היהודית, חילונית ודתית כאחד. בזמן שהיהודי חושב, בדרך כלל, במונחים של אחריות אישית יחידאית (אינדבידואלית) מורגל האדם הערבי בחשיבה במונחים שבטיים, קבוצתיים. דבר זה מקל על מנהיגים דתיים קיצוניים במגזר הערבי ללבות את אש השנאה הדתית בקבוצות גדולות, מתוך ניצול עובדת היותם של הערבים משכילים פחות מן היהודים.
אך מצב עובדתי זה נעלם מעיני ישראלים רבים, המחזיקים בסמכויות השלטוניות. אלה מתעלמים מהצורך לדעת ולהבחין בשוני הקיים בין העמים, הנדרש לצורך ניהול ראוי של חייהם. בהקשר זה, מערכת המשפט הישראלית איננה ריאלית; היא מתעלמת מהבדלי התרבויות שקיימים בין יהודים לערבים, שהם הבדלים עובדתיים הנובעים מצורת חשיבה שונה ואף מגישות דתיות שונות. לא בכל המקרים המאפיינים התרבותיים השונים בין העמים זהים למגמות הדתיות השונות של היהדות והאיסלם, אך התעלמות מקיומם מהווה יסוד לפעולה בלתי תבונית והזמנה לצרות.
התעלמות זו מהווה התעקשות מתמדת מצד המערכת המשפטית הישראלית בשלושה היבטים: א. שלא להכיר בשוני התרבותי-מנטלי שקיים בין יהודים לערבים. ב. שלא להכיר בכך שרבים מן הערבים הם אויבי העם היהודי ובמובן זה הם מהווים גיס חמישי המצטרף לפעולות אנטי-יהודיות. ג. שמגינת ישראל נועדה להיות מדינה של יהודים ולפיכך אין בה מקום לשוויון זכויות אזרח בין יהודים לערבים.
דוגמה לכך היא היחס שקיבל לאחרונה מן השלטון הישראלי השייך רעאד סלאח, אשר בנאומיו הסית את ערביי ירושלים להתפרעויות בעלות אופי דתי. יחס זה מוכיח כי מערכת המשפט הישראלית איננה מעודכנת ביחס לתרבותם של הערבים בכלל וערביי ישראל בפרט. אם היתה מעודכנת, היה יחסה לאדם זה שונה מיחסה לאזרח יהודי אשר הביע את דעתו בפומבי. עובדת שחרורו בערבות של מנהיג ערבי כזה מתעלמת מכך שפעולתו איננה מהווה ביטוי לחירות הבעה אזרחית אלא פעולת מלחמה נגד העם היהודי. אך רק תפיסת השוויון השקרי, הרואה אדם זה כאזרח המבצע פעולה לגיטימית, היא היסוד ליחס הסלחני כלפיו של מערכת המשפט הישראלית.
אם היתה מערכת המשפט הישראלית פועלת על יסוד ההנחה שישראל היא מדינת העם היהודי היא היתה מחזיקה בערכים תואמים לכך. אלה היו כוללים, קודם לכל, את ההבנה שיש בין היהודים לערבים הבדלי גישה מהותיים והבדלים גם בצורת חשיבה שמצריכה התייחסות שונה לערבים מאשר לציבור היהודי. למותר לציין, בהקשר זה, כי ההבדלים היסודיים שבין התפיסות התרבותיות שמייצגים שני העמים באים לידי ביטוי בגילויי אלימות ערבית אנטי-יהודית. זו, אשר התקיימה עוד לפני קום המדינה, מעולם לא הפסיקה להיות ממאפייניו של המיעוט הערבי, המדגיש את ההבדל ולכן גם את חוסר השוויון שבינו לבין האזרח היהודי.
יש שיאמרו כי במצב הפוליטי הישראלי של היום מסוכן לומר דברים כאלה כי הם עלולים להיראות כגזענות אלא שהם אינם כאלה. הם אינם מתייחסים להבדלים של גזע, שלגביהם אין לאדם בחירה, אלא להבדלים של השקפה, שמבוססים על בחירה חופשית ומחשבה. המחשבה היא החלק האנושי החופשי, אשר אינו נכנע אוטומטית ללחצים חיצוניים, אפילו אם אלה הרגלים חברתיים המבוססים על מסורת של דורות רבים. בהקשר זה אין לקבל טענה ערבית (או יהודית) שפעולה לא מוסרית שנעשתה היתה הכרחית.
על מדיניות נאורה להתבסס על עובדות המציאות ואלה מצהירות על קיומו של אי שוויון בין בני אדם בכלל ובין תושבי ישראל בפרט. בהקשר של מדינת ישראל, שהוקמה במטרה להיות מסגרת חברתית לעם היהודי, גישה המעניקה שוויוניות אזרחית ללא-יהודים פירושה הפרת חוזה. מנקודת מבט זו, קבלתו של אזרח לא יהודי זכות לערכים שיועדו ליהודים פירושה פשע בחסות החוק. בנוסף לאי השוויון הטבעי הנפוץ בין בני אדם, כל נסיון להשוות בין יהודים לערבים בישראל הוא שקר שתכליתו לפגוע בזכותו של העם היהודי על המדינה שהקים.
הצגת טענת אי השוויוניות של המעמד האזרחי של ערבים ויהודים כנסיון לפגוע בזכויותיהם של ערבים היא שקר, שכן אין בה כדי לפגוע באדם כלשהו. שקר הוא גם להציג את אזרחיה הערבים של המדינה היהודית כבעלי זכויות שוות לאלה של היהודים בה, ולו רק בשל התנגדותם למדינה, שלא לדבר על כך שאין הם תורמים לבטחונה והם גם חותרים תחת אושיותיה, כפי שניתן ללמוד מהדרך שבה הם מנהלים את חייהם הפוליטיים, תוך כדי הצגת התנגדות למדינה היהודית. בכל הזדמנות או פורום שבו נושאים נציגי ערביי ישראל את דברם הפוליטי הם מבטאים התנגדות עויינת למדינת ישראל, שאת הקמתה הם רואים כאסונם ההסטורי.
על אף פעילות עויינת זו ממשיך החוק הישראלי להתייחס אל האזרח הערבי בשוויון נפש המבוסס על התפיסה השוויונית השקרית; סוג זה של עיוות חוקי מציג את ההבדלים בין האזרח הישראלי למנהלי מדינתו כהוכחה נוספת לקיומו של אי שוויון אנושי – והפעם בין בני העם היהודי בארצו.