השלום כפשע

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 782

 

השלום כפשע

על תנאי שלום אמת

בכל העולם הערבי שודרו לאחרונה תמונות שבהן נראה המון אדם צר על בנין שגרירות ישראל בקהיר ומוריד ממנו את דגל המדינה בעקבות הריגתם של חיילים מצריים על ידי ישראל. דבר זה ביטא, ללא ספק, את הלך רוחם של רבים מבני מצרים, שחונכו מזה דורות לשנוא את ישראל ואת בני העם היהודי. למי שעקב אחר המתרחש בקרב העם המצרי לאורך השנים שעברו מאז הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים ברור כי חלקים גדולים מן העם המצרי רחוקים מלחוש שיש מצב של שלום עם מדינת ישראל. דבר זה, שהתבטא בצורה הבוטה ביותר ברצח הנשיא שחתם על הסכם זה, הודגש לכל אורך שלטונו של הנשיא מובארכ בעובדה שהוא, הנשיא, לא מצא לנכון לערוך אי פעם ביקור נשיאותי בישראל (וסביר שהקפיד על כך כדי שלא לערער את מעמדו). כך או כך, העובדה שהסכם השלום עם מצרים לא ביטא מעולם את קיומו של שלום אמיתי בין העם היהודי למצרי מראה מה שווייה האמיתי של תעודת שלום שקרי.

בחינת ההסטוריה של יחסי ישראל-מצרים מראה שאפילו במקרה הטוב ביותר לא ניתן לתאר יחסים אלה כיותר מאשר יחסי הפסקת אש. על רקע עובדות רבות שמציגות מרחק, אי שיתוף פעולה ועוינות מפורשת בין מצרים לישראל, ניתן בהחלט לכנות יחסים אלה כ"מלחמה קרה" שיש המאמינים (או אף מצפים) כי בעתיד תגיע העת לסיימה. סיום זה – אגב – לא יתבטא בהכרח במלחמה, אבל יש רבים המקווים לו פשוט על יסוד ההנחה שהאמת עדיפה על שקר, ולפיכך עדיף מצב של שנאה גלויה בין שתי המדינות מאשר חיקוי נלעג לשלום.

מבחינה מוסרית, מצב של יחסי אמת עדיף על מצב של שלום שקר; מבחינות רבות יהיה מצב של אי שלום עם מצרים עדיף לישראל, שכן יותר ויותר ברור כי מצרים אוכלת את עוגת השלום ומותירה אותה שלמה תוך דיבור בלשון כפולה: מחד היא נהנית ממעמד של מדינה החפצה בשלום בעיני העולם המערבי – מה שהקנה לה תמיכה כלכלית ובטחונית בצורת משאבי עתק במשך זמן ארוך, ומאידך היא משדרת הזדהות עם אויבי ישראל בדרכים מתוחכמות כמו לקיחת אחריות על מו"מים המתנהלים עם ארגוני טירור והצבעה בוועדות האו"ם נגד ענינה של ישראל. בהקשר זה יש להבין את ה"ספיגה" והשתיקה של ישראל, שאיננה מוחה על פעולות אלה כחלק מהאתנן שהיא משלמת למצרים במשך שנים רבות על שזו מואילה להציגה כבת-בריתה.

גישה כפולת פנים זו של המדיניות המצרית בדור האחרון, מתבטאת בשלילה במיוחד לאחרונה, אחרי הדחת הנשיא מובארכ, בהצהרות בכירים מצריים המוקיעים את ישראל על ה"קפיטליזם היהודי" שמבטא את "תאוות הבצע האופיינית" של הישראלים המנצלים את משאביה של מצרים בתחומים כמו אוצרות הגז. ולאחרונה הרחיק הדבר לכת עם ביקורתה של מצרים על מדיניותה הבטחונית של ישראל ברצועת עזה ובסיני ובתביעתה מישראל להתנצל על פגיעתה בחיילים מצריים. העובדה שבהקשר זה, שבו האחראי לתקריות היה הטרור, לא מצאה מצרים לתבוע או להוקיע את הטרור, משדרת לעולם הערבי לאיזה צד היא מסייעת במשחק הכפול שבו היא משתתפת.

בהקשר זה הגיעה ישראל להישג שלילי גדול: בשל "התחשבותה" במצבם הפוליטי העדין של הערבים היא לא תבעה מהם מעולם להודות באי צדקתם ובהווה היא איננה תובעת מהם להתנער בפומבי מהפשעים שנעשים נגדה על ידי הטרור. בכך נוצר מצב שבו למצרים יש טווח אפשרויות בלתי מוגבל של יחסי שיתוף פעולה עם כל הגורמים המעורבים (הן במזרח התיכון והן במערב) ואילו ישראל נמצאת בבידוד וניתוק פוליטיים המגבילים את פעולת הגנתה על עצמה. זהו תוצר שלום השקר.

לפיכך, בפועל, מסתבר שהסכמי השלום שישראל השיגה עם אויבותיה – כולל תהליכי השלום שישראל מעורבת בהם תוך הצהרה על שאיפתה להסדרי שלום בינה לבין ארגוני הטרור – אינם שונים עקרונית מכל שאר ההסכמים שבהם מעניקה ישראל לאויביה ממשאביה היקרים תמורת "הפסקות אש". משמעותו המעשית של הדבר היא אחת: שכל מה שקרוי "שלום" בהסכמים שעורכת ישראל מאז ההסכם עם מצרים אינו אלא צורות של הסכמי כניעה, שבהם משלמת ישראל מחיר יקר תמורת הרפיית האלימות נגדה.

כניעות אלה, המוצגות כפעולות להשגת שלום, מהוות פשע בכל קנה מידה שכן לא רק שאין הן דורשות מהפושעים נגד ישראל להיענש כראוי ולפצות אותה, אלא שהן מועילות לפושעים וגורמות להמשך האלימות והרוע הנגרם על ידם. דוגמה מובהקת לסוג כזה של הסכם הוא זה שבגינו מקבלת הרשות הפלסטינית מיסודו של ערפאת תמיכה עצומה מישראל ומהמערב, על אף שיש לאנשיה הסטוריה של מעשי רצח שישראל לא תבעה מעולם שייעשה צדק לגביהם.

רבים בינינו ובעולם המערבי בכלל רואים את השלום כאידיאל נכסף שיש לשאוף אליו. זה אולי נכון כשמדובר בשלום צודק, כזה המבטא את סיומו של סכסוך בצורה שבה כל צד בו זוכה לקבל את מה ששיך לו בזכות, אך יש מצבים שבהם קיומו של הסכם שלום לא רק איננו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות אלא שהוא אינו אלא פשע. במצב כזה אין לו יסוד מוצק וזו רק שאלה של זמן מתי יתמוטט המבנה כולו. כאלה הם רובם ככולם של הסכמי השלום שישראל ערכה עם אויביה שרצחו באנשיה.

שלום לא צודק, פושע, הוא הסכם של פשרה בין אדם או עם לאויב אשר לא הפסיק לשנוא אותו ואשר החליט, מסיבות כלשהן, כי כדאי לו להפסיק את האלימות לזמן מה. אך במיוחד כאשר ברור שאויב זה איננו זונח את דרך המלחמה שהתחיל בה ואיננו מכיר בנזק שגרם לעמיתו - וקל וחומר כאשר הוא תובע מהצד שלו גרם נזק שישלם לו – אין הסכם כזה שלום אמיתי אלא הצהרה של כניעת הצד החפץ בשלום לפושע סחטן. למותר לציין כי במקרה כזה מה שמוצג כהסכם שלום אינו אלא רשיון להמשך הפשע מצידו של האויב ומיסודו של הפשע כמעשה של צדק.

הסכם השלום שערכה ישראל עם מצרים הוא הסכם לא מוסרי עם אומה שפשעה נגד מדינת ישראל כאשר יזמה נגדה מלחמה מבלי שזו פגעו בה, החל מזמן הקמתה. כבר מיום הכרזת מדינת ישראל מצאה מצרים לנכון להתקיף, לכבוש ולחסל את ה"יישות הציונית", מבלי שמצאה לנכון לבסס את התקפתה זו על יסוד צודק כלשהו – והיא גם לא תנבעה להעניק כזו מאז. מצב זה של יוזמת מלחמה לא צודקת נמשך זמן ארוך, שבו גרמה מצרים לישראל אבידות גדולות בנפש וברכוש. עובדה מצערת היא שרבים מאזרחי ישראל אשר שיכלו את היקרים להם בשדות הקרב לא זכו לראות שום צורה של צדק, שהיתה מתרחשת אם היה מתרחש תהליך של בירור אמיתי שהיה מחייב את מצרים לשלם על פשעיה. ואין זה מקרי, בהקשר זה, שהיום מואשמת ישראל, ולא הטרור, בפגיעה בחפים מפשע.

השלכות נרפותה המוסרית של ישראל ביחס למדינות ערב הן עצומות; במחדל שלום השקר גרמה מדינת ישראל בפועל לכך שאויבי ישראל – גם במערב – במקום להבין את צדקתה המובהקת בסכסוך, מאשימים אותה דווקא בתוקפנות ובפגיעה בזכויות האדם. כל עוד ישתקו ישראל ובני עמה לגבי האמת ויקיימו את השלום הפושע הם יהיו שותפים לפשע שהוא מייצג נגד כל אדם מוסרי.

נתונים נוספים