סיילס אליעזר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 785
סיילס אליעזר
אנחנו הבוגדים
2689 חיילי צה"ל נהרגו בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים. סיילס אליעזר, שהיה אחד מהם, היה חברי.
יהיו רבים שיגידו: מהו אדם אחד לעומת 2688? ומן הסתם, אם נכון הדבר שמלחמה זו היתה תוצאה של מזימה שמנהיגי ישראל נתנו לה יד, על יסוד ההנחה שיש מספר מסוים של קרבנות שסביר להקריב למען עם שלם, יש בינינו לא מעטים שסוברים כי טוב הדבר שימותו מעטים למען הרבים. טעות איומה זו, שאופיינית כל כך למאמינים שהחומר מושל בכיפה, שאין לאדם יחיד חשיבות או משמעות, ושיכול אדם אחד להחזיק בזכות לסכן את חייו של אדם אחר, היא נחלתם של חלק ממנהיגינו, אשר בגללה גורמים עד היום לשפך דם נקי של רבים מבני עמנו.
ידיעה זו גורמת לכך שאינני יכול להיפטר משאלות הטורדות את מנוחתי מאז המלחמה ההיא; על רקע העובדה ששוב ושוב מתגלים מאז ועד היום נדבכים של תגליות המצביעות על מחדלי שלטון שלאורם מסתבר שרבים מחיילי צה"ל נהרגו אז בגינן, אני שואל את עצמי את מי מבין אנשי השלטון של אז עלי לראות כאחראי למותו של חברי סיילס.
כשנרצח סיילס (בעת הפגזה ברמת הגולן – כך סיפרו לי), הוא היה חייל בשירות סדיר ואף כי עדיין לא מלאו לו 20 שנה הוא כבר אהב ליהנות מטובם של החיים: הוא כבר הכיר ואהב את המוסיקה של שופן, לצחוק ולטייל, ולרקום יחסים של ידידות עם רבים מאלה שהכיר. בהתחשב בגילו הצעיר הוא הספיק להרשים לא מעטים – ולמעשה רכש את לבם של כה רבים, שבכל פעם שאני נזכר בו, אינני יכול שלא לשאול את עצמי כמה רבים היה עוד משמח בחייו ובכלל מה עוד היה מספיק לעשות בחייו.
אין לי יסוד להניח שכוח החיים של ידידי המת עלה על זה של אחרים שנהרגו באותה מלחמה. אך כמו מדי שנה, כשאני נזכר בחבר נעורי זה, ובמעט הזמן שהיה לנו ביחד אז, לפני המלחמה, אינני יכול שלא לחשוב על מה שהיה יכול לעשות ב38 השנים שעברו מאז, במשפחה הגדולה שהיה יכול להקים, בעולמות שהיה, מן הסתם, בורא - ועל הבזבוז, ההחמצה וההפסד שקיימים באבדנו.
והיום אני גם יודע את מה שלא ידעתי זמן רב – שבגדתי בו.
כי היום אני יודע שכבר מזה למעלה מ60 שנה כל העם בישראל בוגד באלה מבניו שנרצחו במלחמות.
כי המשותף להרוגי מלחמות ישראל שנרצחו על ידי אויבי ישראל מאז קום המדינה הוא שעם ישראל, העם היושב על אדמת ארץ ישראל ונציגי מדינת ישראל לא מצאו לנכון לתבוע צדק מאויבים אלה, ויתרה מזו: מאז ומתמיד מחלים מנהיגי ישראל את פניהם של פושעי מלחמה אלה ומתנהגים כלפיהם כאילו מדובר בחסידי אומות העולם ולא במדינות פושעות, מפלצתיות, לא אנושיות וכאלה שחייבות לעם ישראל חוב של נקם ושילם.
בנובמבר 1977, חמש שנים לאחר שנרצח ידידי הצעיר, נחת מטוסו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בישראל, ורגשות העולם - כולל של הישראלים - גאו בהתרגשות ובשמחה. גם אני, שהייתי, כמו רוב הישראלים, נתון תחת כישוף השלום, לא הבנתי אז, בתמימותי, שלמעשה מי שנחת בישראל היה לא פחות ולא יותר מאשר ...רוצחו של ידידי.
ורק היום אני מבין עד כמה לא מוסרי היה הדבר שרוצח זה, אשר ביוזמתו איבדו אלפים מבני עמנו את חייהם, לא רק שלא נתבע לשלם על פשעו זה אלא שקיבל בישראל יחס של אהבה והערכה, כאילו מעניק הוא לישראל חסד גדול. רק היום אני מבין שכל אזרחי ישראל, מנהיגיה ואלה מבני העם היהודי אשר שמחו על השלום המתממש (לכאורה) בין ישראל למצרים חטאו חטא גדול בכך שלא תבעו צדק. למעשה, ההעדפה של השלום על פני הצדק היתה לחטא הקדמון שמכתים את ישראל מאז ועד היום. מנהיגי ישראל ורבים מאזרחיה שגו בכך שלא עמדו על כך שלא רק מצרים, אלא כל מדינות ערב אשר התקיפו שוב ושוב את מדינת ישראל מאז הקמתה ללא שום הצדקה, צריכות לשלם על פשעיהן.
חטא מוסרי זה של ישראל, אשר מוכנה לשלם בדם חייליה ובמשאבי אזרחיה ולהבליג על כל אבדניה במלחמות למען הסיכוי להשגת שלום בכל מחיר נמצא בעוכרינו עד היום. למותר לציין כי גם אם ה"שלום" שהשיגה המדינה, שאיננו שלום אמיתי אלא תעודת שווא (שבמקרה הטוב איננה אלא הסכם הפסקת אש בין-מדיני השקול למצב ה"מלחמה הקרה" העולמית שעדיין לא נסתיים) היה שלום אמת לא היה בו כדי לכפר על העוול של מותו של חברי.
שנים רבות עברו עד שהבנתי שידידי המת, ועימו כל נרצחי עמנו, מצפים מאיתנו שנמלא את צוואתם הבלתי ניתנת לפשרה: לנקום את מותם. לא רק סיילס חברי תובע ממני שאעמוד על כך שייעשה צדק, אלא כל אחד מאלה שהפסיד את חייו במלחמה. כל מחשבה או אמירה שדי למתים בשלום, או שערך חייהם אינו תובע שייעשה צדק, שבו ישלמו כל האחראים למותם על פשעיהם, מעידה על בעליהם שאיננו אדם של צדק, בלי קשר למידת מודעותו לעוול שבו הוא תומך. למעשה, בין אם המוותר על חייו של אדם מעמנו הוא יהודי, מצרי, סורי, ירדני – או נוצרי – הטעות שבידו בהקשר זה גדולה מכדי שניתן יהיה לראותו כבן-ברית.
היום, אחרי שעברו למעלה משלושים שנה מאז ביקור סאדאת בישראל, ברור כי מביש איך הצליח האיש לקבל מאיתנו מחילה על פשעיו – ואיך מחלנו על כבודם של מתינו. אך אין לנו רשות למחול על כבודם של ההולכים כי הוא גם כבודנו. לאדם או אומה מוסריים אסור להתנהג כלפי רוצחים – בין אם מדובר בראשי מדינות, שרוצחים על יסוד איסטרטגי ובין אם מדובר ברוצחים "פשוטים" – כאילו אין הם כאלה. שומה עלינו להצהיר, כך או כך, כי כאומה מוסרית אין אנו מכירים באנשים הרואים ברצח בני אדם אפשרות לגיטימית ואין אנו מחזיקים בכך שמותר להקריב מספר מסויים של בני אדם למען בני אדם אחרים, מעטים או רבים. ואם יש בינינו כאלה הרואים מחשבה זו כלגיטימית ומאמינים בפשע זה כמוסרי שומה עלינו לעשות הכל כדי להוקיעם מוסרית ולהקיאם מחברתנו. מבחינה מוסרית שומה עלינו לדחות על הסף כל הצעה המתפשרת על חיי אדם, ובמיוחד כזו שמוצאת לנכון להצדיק מבחינה מוסרית פגיעה של אדם אחד בחייו של אדם אחר נגד רצונו, בחירתו וידיעתו, כי אז אין אנו שונים מכל רוצח. אך אנו איננו רוצחים. וכך יש להתייחס גם לכל ההסכמים שנעשים עם מדינות, ארגונים ובני אדם שהרצח נראה להם כאמצעי סביר כדי להשיג באמצעותו מטרות בחיים.