הזדמנות מוחמצת

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1246

 

הזדמנות מוחמצת

על השבי המוסרי שבו נתונה ישראל

היום מדגימה מדינת ישראל לעולם כמה היא מוכנה לשלם עבור חיי חייל אחד, אך האופן שבו מבוצע הדבר נלעג למדי כי אותה מדינה מוכיחה שוב ושוב באופן שכיח עד כמה היא מוכנה לסכן את חייהם של רבים מאזרחיה ואף להביא למותם במחדלים בטחוניים שבהם היא מסכנת חיים רבים הרבה יותר כמו, למשל, בחשיפת רבים מהם לאלימות האויב.

אך על אף זאת, קיימת האפשרות לפעולה מוסרית שבה תחזיר המדינה לעצמה ולעם חלק גדול מהכבוד שאותו היא מפסידה בכניעת שליט:

בשעות אלה ממש, שבהן עולים קולות חוגגים ממקומות שבהם מתרכזים המוני פלסטינים העולצים על כניעתה של ישראל בעיסקת שליט, מחמיצה המדינה את ההזדמנות הבלתי חוזרת שיש לה להנחית על אויביה מכה קשה; זה היה עשוי לקרות אם היו מטוסי קרב ישראליים תוקפים את הככר בעזה שבה חוגגים ממש עכשיו מאות אלפים את שחרורם של האסירים ה"בטחוניים" (=הרוצחים) שיצאו לחופשי כנגד חייל צה"ל אחד שנחטף על ידם לפני למעלה מחמש שנים.

כדי להסיק ספק לגבי תפיסת המציאות שלי אצהיר כי ברור לי שמדינת ישראל לא תעשה כדבר הזה. יתרה מכך: היא תפעיל את כל משאביה כדי להקפיד שלא תיפול אף שערה משערות ראשו של איש מיותר מאלף הפושעים שקיבל החמאס כמתנת-תגבורת לצבאו מעם ישראל, וגם לא תעז – על אף שיש בכוחה לעשות זאת – להעלות באש את בימת הכבוד שעליה יקבלו את פניהם.

ישראל לא תעשה כזאת כי כמו שהיה גלעד שבוי עד היום, כך גם היא שבויה בידי האויב. על אף שמבחינה מוסרית נכון וראוי הדבר לעם צודק להכות מכה ניצחת באויב ולנצל כל הזדמנות להרוג כמה שיותר מלוחמיו ומהתומכים בהם, כי אין מתאים יותר מכך כדי לקדם את נצחונו על אויב רע זה, לא תעיז הנהגת ישראל להורות על הנחתת מכה על האויב.

מדוע לא תנצל ישראל את ההזדמנות הזו לפגוע באויב?

קודם כל, כי מדינת ישראל חוששת מן העולם. כי כמו במקרה של ההקפדה על השמירה על קיומם של הסכמי אוסלו, על אף שהאויב הפר אותם שוב ושוב, מאמינים מנהיגיה כי אסור להם לעשות מעשה שיתפרש בעיני העולם המערבי כהפרת הסכם. ואכן, אין ספק שכך תתפרש פעולת התקפה כזו על ידי רבים ממדינאי המערב, על אף שהדבר נכון מבחינה מוסרית. אך מה שאין מדינאינו מבינים הוא שבניגוד לעולם המערבי פעולה כזו תיתפס כנצחון מוסרי של ישראל גם על ידי האויב.

כי לכל מי שהגיון פשוט מקנן בו יהיה ברור שאם תכה ישראל במרכז החגיגה של האויב, אשר הוכיח כי אין גבול וקץ לאכזריות, לשנאה ולערמומיות שהוא מוכן להפעיל נגד ישראל והעם היהודי, יהיה בכך לא יותר מאשר פעולה של "מידה כנגד מידה" כנגד פשע הרצח והחטיפה שהביא לידיהם מלכתחילה את גלעד שליט, תוך כדי פגיעתם במספר גבוה של נפשות אדם ישראליות לפני ואחרי אירוע זה. אך משום שההנהגה הקיימת בישראל איננה מודעת כלל לעובדה שהיא שבויה צייתנית למוסר הנוצרי השולט בעולם המערבי, היא לא תעז לשלם לאויב כגמולו – ועובדה זו היא גם אחת מהסיבות שיש לאויב המוסלמי, הרואה ציות זה – בצדק – כלא מוסרי, לראות כך גם את ישראל.

צחוק הגורל הוא שבכך שישראל פוגעת בעצמה שוב ושוב בשל ציותה למפתח המוסר הנוצרי נראה הדבר על ידי העולם הפלסטיני, שונא המערב, כפעולה לא מוסרית – ולפיכך נראית לערבים גם כניעתה של ישראל בעסקת שליט כנצחון מוסרי גדול של האיסלם על המוסר הנוצרי – ובנוסף לכך חיזוק יתר של טענתם שישראל, המוכיחה אדיקות נוצרית, היא נטע דתי זר באיזור המזרח התיכון.

מבחינה זו היתה פעולת מתקפה של ישראל נגד החגיגה הפלסטינית, אם היתה נעשית, משיגה הצלחה כפולה: לא רק שהיתה פוגעת קשות באויב מבחינה צבאית, אלא שהיתה מדגימה בכך מוסר שאינו תואם את המוסר הנוצרי שבו שבוי העם היהודי היום. בהקשר זה שבויה הנהגתה הרוחנית של ישראל של היום גם בפחד מסוג המוסר שאיננו נוצרי וגם איננו מוסלמי: זהו המוסר היהודי.

ממוסר זה, שרבים בישראל הם החוששים ממנו, המציג לפני העם את האפשרויות המוסריות של "להשיב מלחמה שערה", "עין תחת עין", "הבא להורגך השכם להורגו" וכיו"ב דרכים לטיפול באויב שקוראות לצורך לנצחון עליו, חוששים העולם הנוצרי והמוסלמי גם יחד. בשל כך איחדו הם כוחות רבים כדי למנוע מישראל ליזום כל מתקפה צודקת נגד הקמים להשמידה, בתואנות של איסור על פגיעה ב"חפים מפשע" ו"הפרת הסכמים" וכדו' אשר כובלים את ידיה תוך הסכמתה. לכל זה לא היה יסוד עובדתי אמיתי ללא הסכמתה של ישראל לפעול בהתאם למוסר ההתאבדות הפועל נגדה.

למעשה, מהבנה מציאותית של מצב המלחמה הקיים בין ישראל לבין הפלסטינים בכלל ולבין שלטון החמאס בעזה בפרט, ניתן היה להסיק כבר מזמן ששלטון זה הביא על עצמו בפעולותיו נגד ישראל הצדקה של הכרזת מלחמה נגדו מצידה, ושראוי היה שישראל תיקח על עצמה כבר מזה זמן רב לכבוש את עזה מידיו. אף כי מעולם לא שמענו על העלאת אפשרות כזו מצידו של מדינאי ישראלי, יכולים אנו להניח כי מה שבלם עד היום מלחמה גלויה של ישראל לשחרור עזה מן החמאס הוא שילוב של שיקולים טקטיים-לוגיסטיים עם פוליטיקה המבוססת על בית המדרש השמאלני-מערבי, אשר אוסרת על ישראל לכבוש מחדש את הרצועה האוייבת. דבר זה מבוסס באופן המנוגד לכל מוסר צודק ולכל שכל ישר על הרעיון שהתקפה ישראלית על עזה תיתפס כהפרה של הסכמים, על אף שתושביה של הרצועה הוכיחו גם באמצעות הליך של בחירות כי הם מעוניינים בממשל השואף לחסל את ישראל.

אם יפילו היום מטוסי קרב ישראליים באמצעות פצצות כבדות את בימת הנצחון שעליה מתקבלים בשעות אלה מאות רוצחים שעל ידיהם דם ישראלי רב – ותפגע גם באלפי אזרחים, ובתוכם נשים וילדים "חפים מפשע", אשר הגיעו לשם כדי לשמוח בשמחת הנצחון על ישראל השבורה, היא תעביר בכך, בנוסף לרווח הנקי של הריגת המוני הצבא הנלחם נגדה, גם מסר מוסרי ראשון במעלה: א. כי היא פועלת בשמו של מוסר גבוה של צדק, ושל מידה כנגד מידה, המעניש את הפוגע בה ומשיב לו כגמולו. ב. כי היא איננה מכירה במוסריות המוטעית, השקרית והזרה לצדק, של אי לוחמה באויב ושל התחשבות באוכלוסיה התומכת בחיילי האויב כאילו היא "חפה מפשע". ג. היא תשיב למאשימים אותה בכך שפעולתה נגד מבקשי נפשה היא בגדר של "הפרת הסכם", כי אין היא מחוייבת מבחינה מוסרית לקיים הסכמים או לחוזים שנעשו עם אנשי עוול וחמס בלתי מוסריים, הפוגעים בחיי בניה.

ומעל לכל, תראה ישראל בפעולה מסוג זה כי עם ישראל איננו רואה עם אחר הרוצח בו, פוגע באזרחיו וחייליו וחוטף בהם לצרכי סחר כשווה ערך אנושי או מוסרי לו ואין הוא מאמין שמותר לו מוסרית להניח לעולם לחשוב כי הוא מכבד את מי שפועל באופן לא מוסרי. אך לצורך זה צריכה הנהגת ישראל לעבור שינוי מוסרי, אשר כיום היא רחוקה ממנו כרחוק הנצרות והאיסלם מן המוסר – ולו רק בגלל שעמיהן מכבדים את ההסכם הלא-מוסרי שמבוצע היום אסור לישראל לראותו ככזה.

נתונים נוספים