תקשורת יוצרת?

 

תקשורת יוצרת?

על שנאת הורים לילדיהם

מזה מספר חודשים שאחד הערכים החברתיים שנחשבו לנכסי צאן ברזל של החברה האנושית – אהבת הורים לילדיהם – מפנה את מקומו לסוג חדש של יחסים: יחסי שנאה. שנאת הורים לילדיהם, כשהיא חזקה עד כדי כך שההורים ירצו במותם של צאצאיהם, היא אחת מהיצירות הנפוצות ביותר לאחרונה בציבור הישראלי, ומקורה הטהור תקשורתי.

רק תקשורת כמו זו שיש היום בישראל יכולה היתה לקחת אירוע או שניים של חשד פגיעה של הורה בילדיו ולנפח אותם עד כדי התאמתם לצרכיו של משפט המון, כדי שזה יאמין שמדובר באירוע אופייני, המייצג ערך יציב וקבוע בתרבות. במובן מסוים החרתה החזיקה התקשורת בנושא זה אחרי תנועתם של אירגונים פסיכולוגיים ממשלתיים מסוימים אשר בדאגתם המוצהרת לשלומם של ילדים טורחים להוקיע דרך קבע את תנאי חייהם המשפחתיים העגומים ואת הסכנה הנשקפת להם ממשפחתם הטבעית, אך התקשורת היוצרת בנתה את דמות ההורה האכזר מתוך השראה מקורית ועצמאית.

אחד ממאפייני התקשורת היוצרת הישראלית היא ההתקשרות הרגשית שיש בינה לבין יצירותיה, כפי שקיים הדבר בין כל אמן יוצר ליצירתו. לאחר שחרצה את דינה בפרשות משפטיות רבות שעדיין לא הגיעו לטיפול משפטי מקצועי, מתקשה התקשורת לחזור בה מפסיקותיה במקרים שבהם פסיקות אלה נחשפות בבית המשפט כלא מוצדקות. בהקשרים כאלה נאחזים אנשי התקשורת באגדות שבנו מדמיונם בעקשנות ואינם נוטים לוותר עליהן בקלות. אנשי התקשורת בישראל, אחרי שחרגו בהשגותיהם מזה זמן רב כל כך מתחום הדיווח העובדתי ועברו אל הפרשנות היצירתית, הרחוקה מהעובדות ה"יבשות", נטולות ההשראה, פיתחו, כאמור לעיל, תסמינים אופייניים לאלה של אמנים יוצרים, הכוללים יחס הגנתי כלפי יצירותיהם.

דוגמה מובהקת ליצירה מסוג זה, שהולידה גם קשר כזה, היא פרשת הילדה רוז, שאותה הציגה התקשורת לציבור כפרשה של רצח אכזרי שבוצע בדם קר על ידי אבי הילדה. במשך חודשים ארוכים ליבתה התקשורת בציבור את השנאה כלפי האב הרוצח (לדעתה), תוך שימוש בכל טכניקה אפשרית, שכללה את הפיכת תמונת הילדה היפה למותג מוכר במאות אלפי בתי אב בישראל. הסתה סוחפת מסוג זה של התקשורת את הציבור, היתה מתדרדרת בחברה פרימיטיבית וספונטאנית יותר ללינץ' בככר העיר. אך בישראל הנוכחית הפך המשפט הממלכתי שנערך להורי הילדה לאבן נגף לא קלה לפני יוצרי התקשורת, במיוחד כשהחלו להיחשף בבית המשפט העובדות.

דרך עדותו של האב הולכת ונחשפת בבית המשפט (הפעם האמיתי) גרסתו, שלפיה היה אכן אשם במות בתו, אך מוות זה נגרם כתוצאה של תאונה לא מכוונת ולא רצח. אפילו שפסק הדין עדיין רחוק מלהישמע בציבור נראה כבר עתה נראה שקשה, ממש קשה לתקשורת להיפרד מסיפורה על האב האכזר, הרוצח את בתו, במיוחד אחרי חודשים רבים שבהם התוודע הציבור אל תמונת הילדה היפה שחייה הסתיימו דרך החזיון הדמוני הדמיוני שבנו אמני התקשורת בדמיונו של הציבור של האב האכזר המשליך את המזוודה שבתוכה הילדה היפה המתה לנהר הירקון.

מה שנראה שקשה לתקשורת להכיר בו הוא הרעיון שאולי באמת היה הרג הילדה פרי של תאונה ואולי אהב האיש האומלל את בתו. כמו שכל יוצר מפתח קשר ליצירתו, ממשיכה התקשורת, תוך כדי דיווחה על העדות הנשמעת במשפט, לחפש אחר כל דרך אפשרית שבאמצעותה ניתן יהיה, אולי, להרשיע את האב בכל זאת. מצורת הצגת מעשיו של האב (וגם של האם) בתקשורת ניתן לשמוע איך זו מתקשה לחזור בה מציור הדמות שכה עמלה על יצירתה בתודעת הציבור. כבר עתה ניתן לחוש ממש את צערם ואכזבתם של הכתבים, השדרנים והתחקירנים הרבים שיצרו את המיתוס. הדבר מתבטא בכך שלדעתם (כפי שהם מרמזים עליה באופן מתוחכם) גם אם יסתבר שמבחינה עובדתית לא נגרם מות הילדה בכוונה, יעידו על אכזריותו של האב התנהגותו לאחר מות הילדה ואולי גם הסתירות-לכאורה שנמצאות-לכאורה בעדויותיו.

נראה שחשוב לתקשורת היוצרת להנציח בתודעת הציבור את הרעיון שעלולה להתקיים שנאה מסוג זה בין הורים לילדיהם. לפיכך, גרוע לא פחות מעריכת משפט ההמון מחוץ לכתלי בית המשפט הממלכתי בהקשר זה הוא המסע הציבורי שנפתח על ידי התקשורת בחודשים האחרונים נגד מקרים נוספים של התעללות הורים בילדיהם. בנושא זה התגייסו אנשי התקשורת במרץ לשירות הציבור ועטו לנפח ולהבליט כל מקרה חשוד שנראה להם כסמן אפשרי לזרם כללי או למגמה תרבותית של שנאת ילדים על ידי הוריהם שהתפתחה בחברה הישראלית. בהקשר זה קיבלו הצופים התבוניים שיעור בסחף רגשני אופייני מצד התקשורת, אשר נראה ששמה לה למטרה לנפח כל סימן או עדות שנראו לה כאפשריים לפגיעת הורים בילדיהם כדי להגדילם בתודעת הציבור.

וזה מביא אותנו אל פרשת האם המרעיבה. זו, אשר הוקעה על פשעיה-כביכול נגד בנה הקטן. האשה שהואשמה בכך שניתקה את בנה מצינורות ההזנה בביה"ח הורשעה באמצעות משפט ההמון במשך תקופה ארוכה כל כך, שהיא איננה יכולה ליהנות מהגנה סבירה כלשהי בבית המשפט. כל הגנה מקצועית תמצא את עצמה צריכה להתמודד אל מול חבר מושבעים מוסת בן מליוני אזרחים. המון זה הוכשר במשך חודשים רבים על ידי התקשורת הרבה לפני הפרשה הנוכחית, כבר ממתן פסק הדין נגד אביה האכזר של רוז האומללה. וספק באם קיים היום בישראל שופט שלא היה חשוף למתקפה זו, אשר מסוגל, במצב זה, לנתק את עצמו לחלוטין מכל זרמי ההשפעה הציבורית כדי לבדוק את העובדות הנוגעות לאירוע באופן טהור מהשפעות חיצוניות.

למותר לציין שצריך שופט לחסינות רגשית מיוחדת כדי שלא לשעות אל תחינה מסוג זה של הציבור מבקש ההגנה, המופנית אליו באמצעות התקשורת. אך כך או כך מה שהיה לעובדה הוא יציר הדמיון שבנתה התקשורת היוצרת בתודעת הציבור. יהיו פסקי הדין בכל משפטי ההורים הנאשמים בפגיעה בילדיהם אשר יהיו, הם לא יוכלו להתעלם מהמעמד הטראגי שיש בתודעת הציבור ליחסים החדשים שבין הורים לילדים.

נתונים נוספים