מדינת ה"סעד"
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 816
מדינת ה"סעד"
פעמים רבות, זה המסייע לילד ללכת פוגע בכושר הליכתו העתידי; הילד צריך ללמוד בעצמו איך ללכת ולעשות זאת באופן יחידאי. דבר זה מבטא את עקרון ה"יד הראשונה" השולט במציאות החיים: על כל בעל חיים - והאדם אינו שונה במובן זה - להתפתח, לגדול ולהשיג את ערכיו בעצמו ובכוחותיו הוא. חייו של החי תלויים בפעולתו שלו. שום גור או תינוק לא יישארו בחיים אם לא יבצעו בעצמם את פעולת יניקת המזון ואף גוף חסר-הכרה יפסיק מלהתקיים עם מערכות פעולותיו האוטומטיות - כמו הנשימה והעיכול - יפסיקו את פעולתן. החיים מחייבים פעולה עצמית.
אך החיים לא רק מחייבים פעולה - הם הם הפעולה עצמה. פעולה היא המאפיין היסודי של חיים ולומר על מהות מסויימת שהיא איננה פועלת הוא שווה-ערך לאמירה שהיא מתה.
על רקע זה, כל פעולה שאנו שוללים מן החי היא פעולה כנגד חייו. תימטית, פעולה שמגבירה את פעולותיו היא פעולת תרומה לחייו. פעולה שממעיטה את פעולותיו, היא פעולה התורמת למותו. כזו היא פעולת הסעד הממשלתית אשר גורמת לאנשים, גם אם היא מצליחה, להיות פחות חיים.
הדבר אינו דומה כלל לסוגי העזרה הבריאים כמו הלוואה שניתנת לצורך מסויים או עזרה לבן משפחה שזקן או שהוא חולה. אלה הם סוגי עזרה מסויימים אשר האדם שמקבל אותם שילם עבורם בפעולתו קודם לכך או ישלם עבורם בפעולתו אח"כ; כפי שיודעים כל פועל שכיר או איש עסקים, פעולה איננה חייבת להיות צמודה בזמן לשכרה.
אך ניתוק מוחלט של פעולה מתשלום – כמו ניתוק גמור בין אדם לפעולת חייו – משמעה פגיעה בקשר העקרוני בינו לבין המציאות, שעליו מבוססים החיים והורדה משמעותית של איכות החיים שלו. זוהי הבעיה העקרונית עם מדינת הסעד המודרנית: היא מהווה הוצאה של פעולה אנושית אחת מהקשרה והפיכתה, באמצעות מיסוד, לשיטה שלמה של חיים.
רבים הם בני האדם הנקלעים בחייהם למצבים של הזדקקות לעזרה מצד בני אדם אחרים. מצב כזה יכול להתקיים בצורות מצורות שונות, אך המאפיין הראשי שלו במציאות הוא היותו התרחשות מקרית ולא קבועה – וכזו שבדרך כלל ניתן גם להגיב עליה בתשלום או בפעולת מנע, שמטרתה להביא למצב שבו לא יזדקקו לה שוב. הרעיון של הפיכת פעולה כזו לממסד חברתי שבו כל בני האדם הכלולים יעסקו במתן או קבלת עזרה הוא ביטוי של השקפה הרואה את האסון וההזדקקות כגורם המהווה חלק בלתי נמנע מחיי האדם.
במונחים של מטרות חיים הופכת בכך מדינת הסעד לממסד שפעולתו אנטי אנושית; במקום התנועה קדימה, האפיינית לחיים בריאים ויצרניים, מוקדשת מדינה מסוג זה מראש לפתרון תקלה. גישה זו הופכת את מצב ההיזדקקות לסעד לערך מדיני-חברתי קבוע, ומכוונת את כל המשאבים האנושיים שיש בחברה לפתרון מצבי נחשלות במקום לעשיית עושר ואושר.
בתקופתנו, בה מדינות העולם החפשי רואות עצמן כ"מדינות סעד", גדולה השפעתו של ההרגל לראות את חיי האדם כמהות הנזקקת לפעולות סעד, בין אם מדובר במי שנזקק לקבל סיוע מחבריו לחברה, ובין אם מדובר במי שביכלתו לסייע לאחרים. בכל מקרה, המיקוד, בהקשר זה, על סעד, בא על חשבון ההתמקדות על שאיפה לעושר, שהיא, למעשה, מקור הסעד הטבעי האנושי הגדול ביותר שקיים במציאות.
"מדינת הסעד" הלא אנושית
פעמים רבות, זה המסייע לילד ללכת פוגע בכושר הליכתו העתידי; הילד צריך ללמוד בעצמו איך ללכת ולעשות זאת באופן יחידאי. דבר זה מבטא את עקרון ה"יד הראשונה" השולט במציאות החיים: על כל בעל חיים - והאדם אינו שונה במובן זה - להתפתח, לגדול ולהשיג את ערכיו בעצמו ובכוחותיו הוא. חייו של החי תלויים בפעולתו שלו. שום גור או תינוק לא יישארו בחיים אם לא יבצעו בעצמם את פעולת יניקת המזון ואף גוף חסר-הכרה יפסיק מלהתקיים עם מערכות פעולותיו האוטומטיות - כמו הנשימה והעיכול - יפסיקו את פעולתן. החיים מחייבים פעולה עצמית.
אך החיים לא רק מחייבים פעולה - הם הם הפעולה עצמה. פעולה היא המאפיין היסודי של חיים ולומר על מהות מסויימת שהיא איננה פועלת הוא שווה-ערך לאמירה שהיא מתה.
על רקע זה, כל פעולה שאנו שוללים מן החי היא פעולה כנגד חייו. תימטית, פעולה שמגבירה את פעולותיו היא פעולת תרומה לחייו. פעולה שממעיטה את פעולותיו, היא פעולה התורמת למותו. כזו היא פעולת הסעד הממשלתית אשר גורמת לאנשים, גם אם היא מצליחה, להיות פחות חיים.
הדבר אינו דומה כלל לסוגי העזרה הבריאים כמו הלוואה שניתנת לצורך מסויים או עזרה לבן משפחה שזקן או שהוא חולה. אלה הם סוגי עזרה מסויימים אשר האדם שמקבל אותם שילם עבורם בפעולתו קודם לכך או ישלם עבורם בפעולתו אח"כ; כפי שיודעים כל פועל שכיר או איש עסקים, פעולה איננה חייבת להיות צמודה בזמן לשכרה.
אך ניתוק מוחלט של פעולה מתשלום – כמו ניתוק גמור בין אדם לפעולת חייו – משמעה פגיעה בקשר העקרוני בינו לבין המציאות, שעליו מבוססים החיים והורדה משמעותית של איכות החיים שלו. זוהי הבעיה העקרונית עם מדינת הסעד המודרנית: היא מהווה הוצאה של פעולה אנושית אחת מהקשרה והפיכתה, באמצעות מיסוד, לשיטה שלמה של חיים.
רבים הם בני האדם הנקלעים בחייהם למצבים של הזדקקות לעזרה מצד בני אדם אחרים. מצב כזה יכול להתקיים בצורות מצורות שונות, אך המאפיין הראשי שלו במציאות הוא היותו התרחשות מקרית ולא קבועה – וכזו שבדרך כלל ניתן גם להגיב עליה בתשלום או בפעולת מנע, שמטרתה להביא למצב שבו לא יזדקקו לה שוב. הרעיון של הפיכת פעולה כזו לממסד חברתי שבו כל בני האדם הכלולים יעסקו במתן או קבלת עזרה הוא ביטוי של השקפה הרואה את האסון וההזדקקות כגורם המהווה חלק בלתי נמנע מחיי האדם.
במונחים של מטרות חיים הופכת בכך מדינת הסעד לממסד שפעולתו אנטי אנושית; במקום התנועה קדימה, האפיינית לחיים בריאים ויצרניים, מוקדשת מדינה מסוג זה מראש לפתרון תקלה. גישה זו הופכת את מצב ההיזדקקות לסעד לערך מדיני-חברתי קבוע, ומכוונת את כל המשאבים האנושיים שיש בחברה לפתרון מצבי נחשלות במקום לעשיית עושר ואושר.
בתקופתנו, בה מדינות העולם החפשי רואות עצמן כ"מדינות סעד", גדולה השפעתו של ההרגל לראות את חיי האדם כמהות הנזקקת לפעולות סעד, בין אם מדובר במי שנזקק לקבל סיוע מחבריו לחברה, ובין אם מדובר במי שביכלתו לסייע לאחרים. בכל מקרה, המיקוד, בהקשר זה, על סעד, בא על חשבון ההתמקדות על שאיפה לעושר, שהיא, למעשה, מקור הסעד הטבעי האנושי הגדול ביותר שקיים במציאות.