תדמית של דאגה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1061

 

תדמית של דאגה

ההצהרה על דאגה לזכויות מייצרת תדמית תודעתית-תעמולתית, הפועלת כמהות עצמאית על דעת הקהל. הצהרה כזו נתפשת על ידי חלק גדול מבני האדם כעדות להזדהות עם זכויות מסויימות ועבור רבים די בכך כדי לקשר בין המצהיר למושא הדאגה שעליו הוא מצהיר, אפילו אם אין בשום פעולה אחרת שלו משום עובדה מסייעת לכך. למעשה, ההפרדה הנפוצה בתרבותנו בין רוח לחומר מאפשרת מצב שבו די בהצהרה על דאגה לזכויות כדי להיחשב כלוחם למענן – ומכיוון שמנהיגי החברה וקובעי עניניה אינם טורחים לאחד את ההצהרה עם פעולה, ייחשבו, לעתים, אנשים הפוגעים בזכויות אדם ככאלה התומכים בהן - פשוט מכיוון שהם מצהירים על תמיכה כזו. דבר זה בא לידי ביטוי בהתנהגותם של נוכלים, המציגים עצמם בדם קר כאנשים שמבקשים צדק.

לכן, אדם לא צודק שמתנהג כמו אדם צודק יהיה תמיד חזק יותר מאדם צודק שמתנהג כאילו הוא לא צודק. למשל, כשיאסר ערפאת ומרעיו התעקשו על "זכות" להר הבית ולשטחים גדולים שאין להם עליהם שום זכות או חזקה, הם עשו את מה שאדם ישר אמור לעשות לגבי רכושו. בכך הם יצרו, עבור אנשים רבים, רושם שאפילו אם הדברים אינם שייכים להם בזכות – שהם מאמינים שהוא כן. בכך הם השיגו בדעת הקהל העולמית ערך שמדינת ישראל אף פעם לא עמדה עליו; ערך מסוג זה הוא מה שמדינת ישראל מעולם לא הניחה שהיא עשוייה להרוויח על ידי הצהרה על זכותו של העם היהודי לשטחי ארץ ישראל, כנראה משום שלא עלה מעולם על דעתם של הפוליטיקאים בישראל שיש מידה רבה של רווח פוליטי בעצם הצהרה על בעלות.

לכך יש משמעות שרוב הישראלים – ובמיוחד השמאלנים שבהם – אינם עומדים עליה: היא מניחה את התשתית הפסיכולוגית הציבורית לראייתם של הרוצחים הפלשתיניים כבעלי זכויות יותר מישראל בשל עצם הדאגה המוצהרת שלהם כשלעצמה: בשל דאגתו למהות, ייחשב אדם, בהקשר מסויים, לבעליה בפועל יותר ממי שאינו דואג לה, שלא לדבר על כך שהציבור אינו יודע להפריד בין הצהרה על דאגה לדאגה של ממש.

זהו הבסיס הרעיוני של פעולת הסגרת הערכים לידי הבוזזים על ידי יצרני הערכים – אף כי הדרך שבה הוא פועל במציאות היא בעיקר באמצעות רגשנות חסרת-יסוד עובדתי: אין זה משנה אם מדובר ברוצח שמצהיר על "חזרה בתשובה" ושאיפה לעזור לבני עמו, או אם מדובר בכל "לובי" מסוג שהוא המצהיר כי הוא דואג להיבט זה או אחר של צדק בחברה – החל מהגנה על זכויות הצרכן וכלה בהגנה מתאונות דרכים.

למעשה, המדינה הסוציאליסטית כולה איננה אלא תלכיד מנופח של מנגנוני עזרה, דאגה והגנה היונקים את משאביו של האזרח בתירוץ הדאגה לו מיום היולדו ועד יום מותו. זה מדהים שחלק גדול מבני האדם הללו מאמין שהוא שותף בעשיית דבר מועיל, בזמן שכל מה שהם מתמחים בו הוא הצהרה ואין שום דרך לגלות (אפילו אם מנסים – ובדרך כלל לא מנסים) אם אכן הדבר מביא תועלת. זהו היסוד הרעיוני שעפ"יו נוטלת, למשל, מדינת הסעד הסוציאליסטית ילד מהורים "לא ראויים" ומוסרת אותו לידי משפחה שהוכיחה למערכת כי היא מהווה משפחה אומנת "מתאימה יותר" לצרכיו של הילד. טובת הילדים והאינטרסים שלהם מוגדרים כמטרת-על על ידי השירות הסוציאלי, אך האם יכול מישהו להוכיח מדעית שהשגת דבר זה נמצאת בכלל בתחום האפשרויות שלהם? למעשה, בהקשר של ניגוד ענינים ותפישות הפרדה, השירות הסוציאלי עלול להיות גם חרב הפיפיות שמפרידה בין בני המשפחה ומפרקת אותה באמצעות תירוץ השמירה על הילדים – ובכך פועלת נגד המשפחה, שהיא האינטרס הראשי של הילד. מקרה זה הוא דוגמה אחת מני רבות לצורה בה ניתן אמון הציבור באופן עיוור לכוחות המצהירים על כך שהם פועלים למען האינטרסים שלו, אך אינם מגבים את הצהרתם זו בעובדות ראויות.

למעשה, הדבר תואם את פעולתם של כל מנגנוני הממשל, ובמיוחד אלה שמראש חוסים בצל חשאיות חוקית, אשר קובעת כי פרטי פעילותם אמורים להישאר חסויים אף מפניו של האזרח המבקש לחקור אותם. כמובן שמצב זה גורם לכך שמנגנוני הממשל ישאירו את פעילותם בצל והאזרח ייוותר כשכל מה שבידו הוא הצהרות של תמיכה בעניניו.

לאחרונה – וזה מה שבא לידי ביטוי במדיניות החוץ של מדינה כמו ישראל – אין הממשל מוצא לנחוץ אפילו להצהיר על כוונותיו הכלליות, ומכיוון שהצהרת כוונות היא כל מה שיש בידי האזרח לגבי כוונות ממשלתו, הוא חש, במיוחד במצבה של ישראל, שזו מאבדת נקודות במירוץ הזכויות על הארץ אל מול אויבי ישראל, המצהירים על דאגתם לזכויות בני עמם. כך נוצר מצב אבסורדי שבו מנצחים הפלשתינאים את הישראלים במלחמת ההצהרות על דאגתם לזכויותיהם של נתיניהם. במישור זה אין עובדת היותו של אזרח ישראל במצב טוב הרבה יותר מבחינת זכויותיו מאשר האזרח הפלשתיני גוברת, אלא ההצהרה על מצב – ובתחום ההצהרה מנצחים מזה זמן רב מדינאי העריצויות, הדואגים להפנות משאבים דרך קבע לטובת חיזוק מתמיד של איסטרטגיית הצהרותיהם לטובת דאגתם לעניני נתיניהם.

אין צורך להרחיק רבות כדי לראות בעין בלתי מזויינת את מידת התעמולה שבה מפטמים ממשלים כמו זה של בריה"מ או סין את נתיניהם בהסברים על מידת הדאגה שהשלטונות מתייחסים בה אליהם – ולראות שבהשוואה לכך אין ממשל כמו זה של ארה"ב יכול להרשות לעצמו להשקיע משאבים תעמולתיים לאותו צורך מבלי לעורר כלפיו תמיהה ביקורתית. העקרון הדומה שולט בכיפה בכל הקשר של שליטה פוליטית עריצה, שבו תנצח תמיד ההצהרה על הדאגה את עובדת הפעולה האמיתית בנושא.

נתונים נוספים