אחריות בית המשפט

 

אחריות בית המשפט

המערכת המשפטית של מדינה אמורה לשרת את אזרחיה שלה. פסה"ד של בג"צ בענין גדר ההפרדה מטיל על ישראל אחריות לשלומם ורווחתם של אנשים שאינם אזרחיה. עובדה זו צריכה להיות נידונה במישור העקרוני הרבה לפני שמתייחסים לשאלה מי אשם בטירור.

השאלה המעורבת היא באם ניתן לחייב מדינה לאחריות לגבי מי שאינם נתיניה – וקל וחומר אם זה נעשה בניגוד לעניניהם של נתיניה. במלים אחרות, ניתן להציג את הבעיה כך: האם בית המשפט איננו מחוייב קודם כל לעניניהם של אלה שבזכותם הוא קיים, שמהם הוא ניזון ושאת עניניהם הוא מחוייב לשרת מלכתחילה, כדי להצדיק את עצם קיומו?

שכן אם לא כך הדבר, אז בית המשפט העליון בישראל כבר איננו חלק מהמדינה אלא מהות הנמצאת מעליה. במקרה כזה צריך האזרח לשאול את עצמו אם עליו לשאת מהות זו על גבו ולממן אותה מכיסו.

יש לכל בית דין אינטרס להתאים עצמו לאמת מוחלטת ואוניברסלית, כמו זו המתבטאת בנושא זכויות האדם, אך הוא אינו יכול להיות מנותק מההקשר שבו הוא פועל, ובמקרה של מדינת ישראל מדובר בהגנה עצמית שהוא, למעשה, הגנה על זכויות האדם של האזרח הישראלי.

לא רק שזכויות האדם של הפלשתינאי אינן עולות בחשיבותן על אלה של האזרח הישראלי אלא שהן אינן מענינו של בית המשפט הישראלי. זה האחרון, עליון ככל שיהיה, מחוייב לדאגה לזכויותיו של האזרח הישראלי.

עובדה זו נמצאת, אובייקטיבית, ביסוד קיומו והגדרת תכליתו כמוסד. לא מדובר בנושא הפתוח לבחירת השופטים אלא בחוזה שהם חתומים עליו ומחוייבים לו.

נתונים נוספים