אלימות כאן ועכשיו

 

אלימות כאן ועכשיו

על האלימות המובנית של מדינת ישראל ומערכת המשפט שלה

"לא לאלימות!" קוראים מזה שנים מספר כל השלטים, סרטי הפרסומת בטלויזיה, המחנכים וכמובן חברי הממשלה והכנסת. הענין הזה נמשך, כמדומני, מאז התחילה חגיגת אי האלימות עם הירצחו (או, אם תרצו, הוצאתו להורג) של ילד הפלמ"ח האלים יצחק רבין, אשר היה חסיד אלימות וביטא אותה במעשיו השכם והערב. לא, רבין לא היה אשם באלימות במובן זה שידע את משמעותה אלא רק במובן זה שביצע אותה. הוא היה בנה של חברה אלימה אשר לא ידע דרך אחרת וכמו שארית בניה של אותה חברה, כנראה שלא ידע להבחין בין מעשה אלימות למעשה שאיננו כזה.

הממסד הסוציאליסטי הישראלי, המציג את עצמו כלפי עצמו – וכנראה מאמין בכך – כבלתי אלים, הוא אלים הרבה יותר מן הנראה לעין: הוא בנוי ומבוסס על אלימות. אלימות היא מנת חלקו, המזון שעל שולחנו ומיטת המשכב שלו.

מדינת ישראל כל כולה, כל הממסד שלה, כולל שותפותיו הדתיות (מדעת או שלא מדעת) בוססה על אלימות מהחל ועד כלה. כל מוסדותיה, שיטותיה ומסגרות הפעולה שלה הן אלימות ביסודן ולכן במלואן.

החלק המודע לאלימותו בשלטון אלים זה עוסק בהסתרה מקפת שלו, מן הטעמים הטקטיים הבאים:

כדי לשמור את מלוא העצמה של אלימותו לשעת התקפה בה יהיה נחוץ מלוא הכוח הזה.

כדי ליצור הפחדה, הפועלת תמיד טוב יותר באמצעות הלא-ידוע.

להסתיר את אפיו המפלצתי האמיתי ובעיקר את חולשתו היסודית, שמשמעה שלמעשה לא רבים הם בני האדם התומכים באלימות בפועל. הממשל עושה כמיטב יכלתו כדי שהרוב לא יידע כי המצדדים, מעשית, באלימות, הם מיעוט.

אלימותו של הממשל מכריחה את האזרח לעשות דברים רבים שהוא אינו חפץ בהם ואינו מאמין בהם, לא מכיוון שהוא חושב שהם צודקים אלא מכיוון שהוא חושש ממה שיאונה לו על ידי מוסדות השלטון.

כדי לייצב את שליטתו האלימה ולהסתיר את טבעה מהאזרח נוקט הממשל ברמאויות מתוחכמות. בראשן עומד הממסד המשפטי, המציג עצמו כגורם אובייקטיבי המתווך בין הרשות לאזרח, אך במדינה אלימה כמו מדינת ישראל, הוא אינו אלא עבד הרשות ומשרת השיטה. בית המשפט הישראלי הוא מכשיר מצמית של אלימות המופנה על ידי הממשל כנגד האזרחים ומסייע לו לפגוע בזכויות האדם שלהם.

אין ולא היתה בישראל תרמית כה גדולה ואכזרית כמערכת המשפטית הישראלית; שודד המסווה עצמו כאיש צדק ומוסר מסוכן הרבה יותר משודד שכל נשקו אינו אלא הרובה שהוא אוחז בידיו. שודד כזה, המתחיל להאמין במוסריותו, הוא גם חולה רוח. זהו מצבה של מדינת ישראל של היום מבחינה משפטית.

מערכת המשפט הישראלית – וזה כולל את צבא עורכי-הדין, הדיינים והמשפטנים – רואה את עצמה כאחת הנאורות על פני האדמה מבלי שיהיה לאנשיה מושג אודות מהותם של זכויות האדם שבהן הם פוגעים יום-יום ושעה-שעה – מכיוון שהמערכת הממשלתית שאותה הם משרתים לא איפשרה להם, באמצעות שליטתה האלימה בחינוך, ללמוד אלימות וזכויות מהן.

כל שופט ישראלי – ויהיה זה השופט הטוב ביותר או בעל הרצון הטוב ביותר – משתף פעולה עם השיטה האלימה בכך שאינו מדבר, בכך שאינו מזהה, בכך שהוא ממשיך לתפקד, כי תפקוד במכונה הפוגעת באופן מתמיד בזכויות אדם הוא שותפות בפשע זה. אדם כזה כמוהו כאדם שאינו יודע לנהוג ובכ"ז מתיישב ליד הגה מכונית המסיעה רבים וקובעת את גורלם של רבים. הוא אינו יכול לטעון לחוסר אחריות – וגם לא לאי אלימות.

נתונים נוספים