בין הסמכויות

 

בין הסמכויות

בחברה פרוצה מבחינת הגדרת סמכויות, מוצא לנכון כל מנהל זוטר לקבוע תקנות ו/או להרחיב את תחום שליטתו. אי קיומו של חינוך למגבלות סמכות, גורם לאירועים המבטאים עיוותים תפיסתיים מפליגים בתחום זה. כזה הוא המקרה שבו מצא לנכון מנהל בית חולים להחליט באופן עצמאי כי יש בידו הזכות להטיל הגבלה על תנועת תינוקות בניגוד לרצון הוריהם:

בית החולים "עיקל" תינוקת

מספרים דני אדינו אבבה וצבי זינגר ("ידיעות אחרונות" 16.3.06):

"מה עושה בית חולים כדי שאשה שילדה שלישייה תחזיר חוב? מודיע כי אחד התינוקות יישאר עד לפירעון."

הם מסבירים כי "בית החולים אל מוקאסר במזרח ירושלים... הוא משאיר את התינוקות כבני ערובה – עד להסדרת הענינים הכספיים."

זוהי דוגמה אחת מני רבות לסמכויות שנוטל לעצמו מי שיכול - במקרה זה מנהל בית חולים. בכתבה ב"ידיעות" מפרטים:

"הפרשה נחשפה על ידי משרד המשפטים שאליו הגיעה תושבת שועפת וסיפרה כי בתה הפעוטה מצוייה בבית חולים כעירבון לתשלום דמי טיפול. ...האשה אמרה כי אין ביכולתה לשלם את הסכום, ולתדהמתה הבהירה ההנהלה כי אחת התינוקות תישאר בבית החולים עד אשר תשלם המשפחה עשרה אחוזים מהחוב ובתנאי שיספקו לבית החולים אישור מהרשות הפלסתינית כי היתרה תשולם באמצעות הביטוח הלאומי"

מערכות הפיקוח נכנסו לפעולה מיד עם הישמע דבר ה"עיקול": "משרד הפנים ומשרד הבריאות שיגרו מכתב להנהלת ביה"ח ובו נאמר "בית החולים אינו רשאי לעכב שחרור מאושפז או תינוק שנולד...". לא זו בלבד, אלא ש"שר הבריאות הורה אתמול למנכ"ל המשרד לזמן בדחיפות את ד"ר אל חסן מנהל ביה"ח לבירור"

פריצה לתוך גבול הזכויות

ואין צורך כמעט להזכיר כי מכתבים ובירורים מסוג זה יהיו, גם במקרה הטוב, פתרון חיצוני לבעיה מסויימת, אך הם לא יפתרו את הבעיה היסודית, השרשית של חוסר הבנת מגבלת הכוח של היחיד במציאות החברתית של ישראל. אין ספק שבמקרה כמו זה שלעיל מקבל מנהל בית החולים השראה ממעשיהן של הרשויות המקומיות אשר, ביחד עם הממשל, מוצאות לנכון "להרחיב" את סמכויותיהן אל תוך זכויות האזרח.

היום, זכויות האזרח של היחיד פרוצות לפני כל מי שמתוקף עובדה כלשהי בשטח מחליט לחדור לתוכן – בדיוק כמו כל פורץ שמחליט להיכנס לביתו של האזרח דרך החלון.

שטף חוקי הפרא המציף את האזרח הישראלי מבית המחוקקים ועד בית העיריה יוצר את הרושם – שהוא למעשה עובדה – שהאזרח נתון, לשבט או לחסד, בידי המחוקק הממשלתי או המוניציפלי.

בתוך השטף החוקי, נשכחת העובדה שאין האזרח מדווח על מה שהוא מתבקש לממן, הן מבחינת רצף החוקים הנחקק לעזרתו – והן מבחינת היעדרה של שיטה סדורה להסברה של חקיקה זו.

דון קישוטיות מול השטף

ונשאלת השאלה: איך אמור האזרח לבקר את מה שנראה כאפשרות לא מוגבלת של הרשויות לחדור לתוך תחום זכויותיו?האם מערכת החינוך בישראל מתייחסת בדרך כלשהי לחובתה היסודית ליידוע האזרח לגבי זכויותיו האזרחיות? ומה היא עושה לגבי ה"חור" בהשכלתו של הישראלי לגבי זכויותיו, אשר היום מקדם אותו יותר ויותר למצב שבו יפלוש האוקיינוס החוקי להטביעו על כל אשר לו?

זו עובדה מצערת שהאזרח הישראלי איננו יודע על שום דרך שבאמצעותה הוא יכול להתמודד כנגד שטפון זה; מעטים ויוצאים מן הכלל הם היחידים שמסוגלים לצאת נגד חוק, תקנה או קנס אשר מושלכים אל פתחם, וגם הם סובלים מלחץ מקורביהם אשר אינם רואים בעין יפה את פעולתם, הנראית כפעולה "דון קישוטית" שסופה להיכשל אל מול מערכות אכיפת החוק המופעלות נגד האזרח-תושב המממן אותם מכיסו.

מי משלם?

כך יוצא שהאזרח סובל ממימון מעגלי, שבו כל ההוצאות נופלות על כתפיו – כולל מימון מערכות הדין והאכיפה המופנות כנגדו. תהיינה אשר תהיינה תוצאות עתירותיו של האזרח היחיד נגד הרשויות הוא יהיה תמיד זה שמשלם מכיסו את דלק מכוניותיהם של העוסקים בענינו, גם אם לו אישית אין כסף למכונית...

נתונים נוספים