ברירה חינוכית שגויה

 

ברירה חינוכית שגויה

השלכותיו השליליות של תכנון ממשלתי

שנים על גבי שנים אתה שומע איך כל המומחים מגיעים למסקנה שהממשלות בכלל וממשלת ישראל בפרט הן חסרות יעילות – אך דבר זה, כשלעצמו, אין די בו, כמובן, כדי לשכנע שום בעל מעמד לעשות משהו בענין. הדבר נובע, כמובן, מהמעגליות שבעובדה שבעל המעמד הוא כבר חלק מהממשל – יחיד אנושי שלצורך השגת מעמד היה חייב להוכיח רמה נמוכה של הבנת המציאות.

משרד החינוך הישראלי מבטא את אחד הכשלונות הגדולים ביותר של השיטה הסוציאליסטית-ריכוזית בעולם, ולו רק מכיוון שלידיו נפל הפוטנציאל האנושי הגדול ביותר שיכול להיות בידי מערכת חינוכית: ילדי העם היהודי בארץ ישראל. כדאי לשים לב לכך שכאשר, לפני כחמישים שנה, החליט אדם בשם בן-גוריון על החינוך הממלכתי, היה פחדו על היהודים, טפשותם, או שניהם, גדולים עד כדי כך שהאמינו כי יש לבצע חינוך כפייתי בעם שבמשך אלפי שנים עמד בכל נסיונות ההתבוללות מחוץ, כשהוא מעדיף את הרוח על פני הגוף ואת ההשכחה על פני הבורות.

להציע חינוך לבני העם היהודי כמוהו כהצעת קרח מוזל לאסקימואים – והשקיפות שבתרמית זו חושפת את העובדה שבהסכמתם שבשתיקה של אזרחי המדינה הטריה – ובתמיכתם ברעיון "חינוך החובה" - לא היו רק

תמימות ובורות, אלא שאיפה לקבל, ללא תשלום, את אחד הערכים החשובים ביותר לאומה בכלל, ולאומה היהודית בפרט. מכיוון שאין במציאות ערכים ללא תשלום, התשלום על הבחירה במערכת נטולת בחירה איננה רק ענקית בנזקיה לציבור – אלא שסביר שלעולם לא נדע כמה שילמנו וכמה עוד נשלם במונחים של חיים על עובדות חוסר התרבות, הבורות והטפשות, הקיימות היום בחברתנו; עובדות אלה הן תוצאה ישירה של התדרדרות בת חמישים השנה שנוצרה על ידי חוק חינוך החובה, שיש שקראו לו "חינוך חובה חינם" - ובגללו, חשים היום את עלותו רק בכיסם.

במקרה של ההסכמה לחוק חינוך החובה בישראל, אין הליקוי המוסרי נמצא רק בשאיפה לחסוך בהוצאות על ידי שימוש באנשי מקצוע גרועים בתחום חיוני, אלא – מה שהוא הרבה יותר גרוע – במחשבה שניתן להשתמש באנשים ולהשליך אותם לאחר שימוש; גישה זו – האפיינית לתפישה החמרנית, אשר – בניגוד לרוח היהודית היסודית - איננה מסוגלת לראות את הרווח האנושי היסודי שבהשקעה ברוח - הביאה לא רק להורדת רמתם של אנשי ההוראה, לאחר שהפכה אותם לפקידים ממשלתיים צייתנים וחסרי רוח יוצרת – אלא גם ליצירת דור של מנהיגי ציבור בורים, טפשים וחסרי השראה ותפישה כוללת של ערכי החברה הנוכחית.

כך, בזמן שיש ספק גדול אם, כפי שטוענים היום מומחי כלכלה מסויימים, "יש להשקיע בחינוך" כי "הילדים הם עתידנו" – אין שום ספק לגבי העובדה שההתדרדרות המוסרית והתרבותית שאותה אנו חווים היום במוסדותינו היא תוצאה של השקעה לא נכונה - או, יותר נכון, אי השקעה – בתחום החינוך. הגורם שקיבע את הסתימה הרוחנית ב"צנרת" החינוך הלאומי שלנו הוא, כמו בתחומים רבים אחרים, פיקוח ממשלתי מבית מדרשה של הריכוזיות הסוציאליסטית – והתוצאות בהתאם: כשהבורים, האלימים והנחותים מבחינה תרבותית מפקחים, באמצעות חוקי כפיה, צווים כפייתיים והוראות כפייתיות, על המשכילים, השואפים לשלום ואנשי התרבות במשך שני דורות – זה הכרחי שבמשך כל הזמן הזה ייהפכו כל בני החברה לבורים, אלימים ונחותים – זולת אלה שיחמקו ממסגרות "חינוך" אלה; כפי שציין פעם ההוגה משה קרוי, אלה מבני החברה הישראלית שהצליחו לשמור על צלם אדם תרבותי והגיעו להישגים רוחניים משמעותיים בחברה זו, עשו זאת לא הודות אלא למרות מערכת החינוך הישראלית.

היום, אפילו שכבר מאוחר מדי, יש להניח את האצבע על עובדת קיומם של בורות וחוסר ידע בדיוק בשני המקומות שבהם יש צורך חיוני בידע – וקודם כל במשרד הממשלתי האמור לדאוג לערכי היסוד, משרד החינוך; לאחרונה, במסגרת נסיון העשרה חינוכי, הציג משרד החינוך לבחירתם של הורים הצעה ובה נתבקשו לבחור או לדרג הערכה לשלושה נושאים, שלגביהם הוצע לשים דגש מבחינה לימודית על ידי המשרד:

1. דמוקרטיה ופלורליזם. 2. השלום. 3. יהדות וציונות.

אפילו אם לא נתייחס לעובדת מסירת ערכים חשובים בידי הורים, אשר אינם אנשי מקצוע או הגות – ואפילו אם לא נשאל מי הם ההורים והמורים שיקבעו את חומר הלימודים ואיך ייבחרו וייקבעו – נעמוד מול העובדה ששלושה נושאים אלה, אשר נראים, לכאורה, תמימים וברורים, אינם כאלה; למעשה, עצם ניסוחם של שלושת הנושאים הללו בעייתי ביותר ומצביע, בין היתר, על אי ההבנה של המנסחים עצמם. במודע או שלא במודע, הנושאים שהוצגו לבחירת ההורים מכילים סתירות פנימיות, אשר לא מאפשרות יישום אמיתי של לימודם:

1. הדמוקרטיה מנוגדת לפלורליזם; עקרון הדמוקרטיה – ובמיוחד כפי שהוא מופעל בישראל נטולת החוקה המבקרת - מהווה אישור לאכיפת רצון הרוב על המיעוט. דבר זה סותר את הפלורליזם, אשר מאפשר לכל עמדה אנושית לחיות בשלום לצד כל עמדה אחרת ולא להיכפות או להימחץ על ידה.

2. השלום, כפי שהוא נתפש היום בחברה, מכיל בתוכו סתירה פנימית: הוא מהווה, לכאורה, שאיפה להשלמה ולהרמוניה בין בני אדם, אך, למעשה, הוא נתפש בעולם הפוליטי של היום במובנו הנוצרי, כהצדקה לחוסר פעולת צדק, ובמיוחד כהצדקה למניעת הגנה עצמית ולפגיעה בזכות יסוד זאת. אלה אשר חורתים היום את השלום כתכלית פוליטית על דגלם, מצדיקים באמצעותו מעשי פשע חמורים ובראשם רצח, פגיעה בזכויות אדם והפקעת רכוש. דבר זה גורם לתפישת השלום שתהיה חצויה ולכן בלתי ניתנת ללימוד ללא עיוות, שקר ומרמה.

3. היהדות והציונות אינם מושגים זהים או שווי-ערך, והעמדתם זה לצד זה כשני חלקים או היבטים של נושא אחד היא עיסקת חבילה לא לגיטימית, אשר מטעה את מקבליה; רבים הם המחזיקים בציונות כבערך גבוה אך אינם רואים את היהדות כערך כזה. יתרה מזו, שומרי מצוות רבים אינם תופשים את הציונות כערך חיובי ויש שאפילו רואים אותה כשלילית ומנוגדת ליהדות. בכל מקרה, אין מושגי היהדות והציונות עולים בקנה אחד ולכן אין מקום לכרוך אותם יחדיו במסגרת נושא אחד.

כל זה מסתכם בכך שמנסחי נושאים-ערכים אלה, במודע או שלא במודע, הדגימו בניסוח זה בורות, רדידות וטפשות – והעובדה ששתיקה - שכמוה כהסכמה - מלווה את פעולתם, היא עדות לרמתו הנמוכה של הציבור - וקהל המורים וההורים בכלל זה.

רמה נמוכה זו, שהיא התוצר הישיר של החינוך הממשלתי, אפיינית היום לכל האמורים לקבל החלטות במדינת ישראל, שכן הם הקרבנות הישירים שלה; מורים, הורים או שרים בישראל – כל מי שחלף דרך מערכת החינוך הממשלתית וקיבל את השפעתה, זכה ללמוד על רוחו שלו את הרדידות המתגברת של ערכי הרוח, כפי ש"טופחה" על ידי המדינה. זו, שזרעה את זרעי היכולת התפישתית הנמוכה לגבי ערכם של ערכים, קוצרת היום את שזרעה בסבל אנושי עצום – ובחוסר יכולת להבין מהו שאבד.

כך, ההשלכה הישירה של המחדל הממשלתי שגילו כגיל המדינה היא בורות פעילה, הבאה לידי ביטוי ברמה ירודה של הבנת מציאות ומכך בחוסר יכולת לקבל החלטות. האזרח הישראלי הממוצע, בן הארבעים-חמישים, אשר חונך במסגרת חוק כפייתי, אינו מסוגל לחשוב באופן מופשט, לקרוא כהלכה או אפילו למצוא את המידע שהוא מחפש בספריה (שלא לדבר על כך שאין לו גם יכולת להגדרת תכליות אישיות או לאומיות). לכן, בשל החינוך הממשלתי הכפייתי, ה"מתוכנן", נמצאת מדינת ישראל של היום – כמו המערב כולו – בעמדת נחיתות תרבותית מול מנהיגיהן של הברבריים של מדינות העולם השלישי. מנהיגים אלה, שבידם פחות ידע משיש בספריה מערבית אחת, יודעים לקרוא טוב יותר מאנשי המערב - את המציאות.

מהו הפתרון למצב זה? מכיוון שהמצב בהווה הוא תוצאה של מלחמת חרמה שהפעילה המדינה נגד העם היהודי, יש לפנות אל אלה ששרדו שואה זו – אל אלה שהצליחו, בדרך זו או אחרת, לקבל חינוך אמיתי. זה איננו משנה אם הם עשו זאת על ידי בתי ספר פרטיים, אם חינכו את עצמם באופן אישי, אם הם עשו זאת על ידי פניה לחינוך דתי או מסורתי או אם זכו, במקרה, לפגוש בתוך מערכת החינוך ביוצא מן הכלל שלה – במורה-מנהיג אמיתי בעל שאר-רוח, אשר הצליח להסתנן לתוכה. בכל מקרה, רק מי שלא קיבל את ערכיו באופן בלעדי ממערכת החינוך הישראלית הוא בעל סיכוי אמיתי לתפקד כהלכה מבחינה רוחנית במצב של ימינו.

נתונים נוספים