הדחיה ככלי שלטוני

הדחייה ככלי שלטוני

או: היהודי, החמור והפריץ

כולנו מכירים את המשך הבלתי נסבל שבו אורכים שירותים ותהליכים פקידותיים מסויימים, כמו משפטים וקבלת רשיונות. רבים מאיתנו זוכרים את הביטוי "תלך-תבוא", ביטוי הדחיה הישראלי הקלאסי של השליט-פקיד המתעמר בנתינו. שליט זה, עבדנו שעלה למלוך עלינו, מתעלל בנו למעלה מחמישים שנה כשהוא מוצץ את דם חיינו: הזמן.

אגדה יהודית מספרת על יהודי שנצטווה על ידי הפריץ ללמד את חמורו לקרוא. מכיוון שחשש לחייו, קיבל עליו היהודי את המשימה. כשנשאל על ידי חבריו "אז מה תעשה?" אמר: "אמרתי לפריץ שאצליח ללמד את החמור לקרוא תוך שבע שנים. עד אז, או שהפריץ ימות או שהחמור ימות..."

במדינת ישראל עושה זאת הממשל לאזרחיו. הוא עושה זאת ללא חשש, ללא ביקורת - וללא שום הצדקה; הוא איננו מסתכן במותו אלא רק בהחלפתו; למעשה, יותר משהוא מסתכן, הוא מסכן את חיי אזרחי המדינה. ברבים מהשירותים שהוא אמור לספק לאזרח, מפעיל הממשל על האזרח מלחמת התשה של הילוך איטי.

מבחינת איש הממשל, כל עוד "המשכורת דופקת", אפשר להמשיך ולדחות שוב ושוב את הפתרונות לבעיות הבוערות, את מילוי התחייבותו לאזרח. לאיש הממשל יש זמן, כי על הזמן הזה הוא ממשיך לקבל משכורת והאזרח ממשיך לשלם אותה - ולסבול ממנו.משך הזמן שבו פועל השלטון אינו ארוך – אלא בלתי מוגבל, כלומר: אין גבול למידה שבה יכול איש הממשל למתוח את פעולותיו – ואין דרך מעשית שבה יכול האזרח השבוי בידיו לבקר את אורך הזמן שהפקיד משית עליו. למעשה, האזרח גם חושש שהפקיד יעביד אותו – כי לכל פקיד סמכות בלתי מוצהרת ובלתי מוגבלת לכפות את האזרח להתרוצצות, מילוי טפסים ומאמצים מומצאים נוספים.

לאחר שנקבע העקרון שניתן לדחות הכל לכל זמן שהוא, מופעלת הדחייה ככלי שלטוני כדי להשיג הישגים פוליטיים. דבר זה בא לידי ביטוי בנושא משפטו המיועד של איש השב"כ אבישי רביב. בדיון שהתקיים בנושא ביום השני לחודש מאי 1996 עסקו, בין היתר, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ופרקליט מחוז ירושלים בנושא טכס ההשבעה המזוייף של ארגון אי"ל אשר שודר בטלויזיה במסגרת מסע ההכפשה של הימין הישראלי על ידי השמאל. הצוות היועץ המשפטי בן יאיר ציין כי "מי שנכח במקום צריך היה להבין שאין מדובר בטכס אותנטי" – זה, בצד השאלות האחרות לגבי פעילותו של רביב, יגרום אי נעימות רבה לאלה שהפעילו את רביב כי הדבר, ללא ספק, יחשוף מעשים רבים שאין להם מקום בחוק, במוסר או בכלל בחברה הישראלית. אין ספק כי משפט זה ייצר בעיה לא נעימה לרבים בממשל. היום, כשכבר לא קל כמו שהיה פעם (בגלל כמה אמיצי רוח) להעלים, לסתום פיות או לחסל בני אדם, הפתרון של אלה המעוניינים להתחמק מדיון ציבורי בנושא, הוא: דחייה, דחייה ושוב דחייה.

לאחרונה נדחה משפטו של רביב פעם נוספת. היכול מישהו, שבע שנים אחרי, לומר כי הדחייה בפעם הזו איננה מוצדקת? הרי המערכות המשפטיות והפוליטיות חסינות מבדיקה שתוכל לאשש תחושה מסוג זה – ותחושות אינן משהו שאתה יכול לקחת אתך לבית המשפט... עד הודעה חדשה – עד תאריך חדש – נגזר עליך, אם אזרח שוחר צדק הנך, לחכות.

וזוהי רק דוגמה אחת; אחת מני רבות.

נראה כי במקרה המסויים הזה, ניצח הפריץ את היהודי – ואולי החמור ניצח את שניהם: אך בכל מקרה, הפריץ ימשיך לקבל משכורת, החמורים ישתלטו לאט לאט על החברה ויחלקו עם הפריצים את מלקוחם ורק היהודים ימשיכו לסבול.

דבר זה נכון לגבי שלל המקרים הדומים החותכים בבשרם של אזרחי ישראל מזה עשרות בשנים ורבים מהם נפטרים מדי יום ביומו ומותירים אחריהם עוולות שפתרונן נדחה באכזריות שלטונית שאין לה מחילה: דחיית התשלומים בענינם של ניצולי השואה, שנפטרים בכל יום, דחיית הבירור בענין ילדי תימן, שהוריהם נפטרים בכל יום, יהודים הנמקים בבתי כלא בארצות שונות, רכוש שמצפה לגאולתו - ועוד ועוד. ולמול כל אלה עובדה שהיא, אולי, האיומה מכל: הפושעים האיומים ביותר, אלה שנהנו במשך חיים שלמים מהחסינות שהעניקה להם הדחיה השלטונית, נפטרים גם הם מדי יום.

ומה שבו נסיים, הוא פתגם חכם ועתיק, שהועבר לנו על ידי הדורות הקודמים; פתגם זה ממקד אותנו על הערך הראשי אשר אנו מחמיצים בדיונים האינסופיים שלנו עם הפקיד הממשלתי:

"הזמן הוא החומר שממנו עשויים החיים: אל תבזבז אותו."

נתונים נוספים