מגמות השליטה המערכתית

 

מגמות השליטה המערכתית

מטרת התעמולה המתמדת שמערכות הממשל עושות לעצמן היא לשלוט על האדם רוחנית. רוחנית משמעו מבפנים. מדובר בשליטה באמצעות מרכז השליטה של האדם בעצמו – רוחו.

מרכז השליטה ברוח האדם הוא השליטה בחוש האחריות שלו, במודעותו המוסרית; תחושת המחוייבות היא הצינור שבאמצעותו שולטת המדינה הבוזזת – המצפון, היושר, הערכים האציליים.

במקום כפיה ישירה יש היום – לפחות בתחילת הדרך - המלצות ידידותיות, שגם הן, בסופו של דבר, אותו ענין, כי הן מסתכמות בכך שהן מבוססות על הרעיון שההנעה האנושית נעשית מבחוץ ולא מבפנים – ומבחוץ זו תמיד ההנעה הפחות טובה. ההנעה האנושית הנכונה היא זו הצומחת מקרבי האדם עצמו, מתוכו החוצה, מהרוח אל הגוף. זהו ניצול האובייקטיביות של היחיד, יחס רוחו אל העובדות החיצוניות - כנגד עצמו.

כשהיחיד מכפיף את עצמו באופן התנדבותי למען מערכת שליטה פוליטית, הוא עסוק בהפעלה עצמית זו, ועיסוק זה הוא מה שאינו מאפשר לו לבקר את מערכת השליטה – ומאפשר לה להתרכז בבניית מסך העשן העובדתי שבו היא מטשטשת את שיפוטו מלכתחילה.

כשאנו רואים איך כוחות חיוביים משתפים פעולה עם כוחות שליליים ומסייעים לרוע, אל לנו לדון את כוחות הטוב לכף חובה מהר מדי. גדולים הם הסיכויים שבד"כ שיתוף פעולה מסוג זה הוא צורה שבה מנסה הטוב להרוויח יתרון מסויים לטובתו. עם זאת, סביר שהוא טועה ושטעותו היא, בד"כ, ההערכה שלרשות הרוע כוח גדול הרבה יותר מזה שבאמת עומד לצידו. אם לנו יש הערכה נכונה יותר של הרוע, כלומר אם אנחנו מעריכים שאין מה להרוויח משיתוף פעולה כזה עימו, אין דבר זה אומר שמותר לנו להתערב בהקשר כזה ולהרוס בצורה בוטה מדי את שיתוף הפעולה הזה כי כוחות הטוב עלולים שלא להבין אותנו ולזהות אותנו עם הרוע.

חשוב, בהקשר כזה, לזכור כי לימודם היסודי של האנשים הטובים את הטוב – ואת השלילה שבשיתוף עם הרע – נעשה על ידי נסיונם הם, והוא מהווה פרק חשוב בהתפתחותם ובהתעצמותם. פעמים רבות מדי אנו מנסים "לקצר" את תהליך ההתפכחות של הטוב ומביאים רק לרוע. לפעולתנו יש הצדקה אך ורק כאשר מדובר במצב שבו ברור לנו ששיתוף הפעולה עם הרוע ופעולתו של זה מזיקים כאן ועכשיו, שפעולתנו תביא תועלת ולא נזק – ושגם אם תביא נזק, הוא יהיה קטן יותר מהנזק שייגרם אם לא נפעל.

מגמותיה של השליטה המערכתית, המעוניינת בבני-אדם כמשרתים ועוסקת בהפעלתם אך ורק על יסוד זה, מבלי להתחשב בעניניהם האמיתיים, יכולים להיות מוסווים מאחורי הצגה של התחשבות – ופעמים רבות של מחוות שנראה כי הן מסייעות לעניניו של האדם. אך דוקא זה שמעוניין ביותר בהתפתחותנו ישים, פעמים רבות, קשיים על דרכנו; דוגמה טובה לכך היא מורה או מאמן, אשר ברצותם להביאנו למיצוי כוחנו, מציגים לפנינו אתגרים ומכשולים.

לאורם של דברים אלה, ניתן להבין מדוע יש לדחות על הסף את טענתה של המערכת להצדקה עצמית על יסוד דאגתה לרווחת האדם הכלול בה. אפילו אם בהקשר מסויים יכולים אנשים מסויימים לנהל חיי אנשים אחרים, אסור לתת בידי אנשים ניהול של חיי אחרים לאורך זמן – והכוונה איננה לניהול שנעשה עפ"י בקשת המנוהל ובפיקוחו (ואז זה איננו ניהול מלא) אלא לניהול מלא שאינו מאפשר למנוהל לבקר את מנהלו, לבטלו או להחליף אותו.

כך או כך, עלינו להכיר במלוא משמעות העובדה שהאדם מפעיל את עצמו על יסוד עניניו האמיתיים מתוכו – ולכן, מטפיסית ופוליטית כאחד, הוא המנהל האמיתי של עצמו – גם אם וכאשר הוא מסכים להיות עבד.

נתונים נוספים