מעבר לגבולות ידועים

מעבר לגבולות ידועים

מה שמאפיין את המחוקקים, הוא, כנראה, תחושתם שבישראל כל מי שיכול להגביל מישהו, הוא גם בעל סמכות לעשות זאת – ואילו עליו אין הגבלה כלשהי. המגבילים הבלתי מוגבלים מתכננים לשנים רבות קדימה פעולות עתירות תקציב, ופרוייקטים ציבוריים שלא היו מביישים את סטלין בימי השיא של המפלגה הקומוניסטית. לדוגמה, דוגמה אחת ממגוון עצום של תכניות החומש אשר מתוכננות כבר היום כדי לרושש בעתיד את אזרחי ישראל:

בת ים תהיה כמו פראג, רמלה כמו ברלין

נורית פלתר ב"ידיעות אחרונות" 14.3.06 מספרת על "תכנית חומש להחייאת מרכזי הערים, גם במישור האסתטי וגם במישור הנגישות". על כך בישרה רוחמה אברהם, סגנית שר הפנים. עלות התכנית: 50 מליון שקל."

"...שיקום מרכזי הערים הוא עדיפות לאומית בעיניי" הבהירה סגנית השר." כך מצויין בכתבה, אך היא לא מסבירה בשום צורה מהי סמכותה של הגברת להוציא סכום כסף כזה למטרה זו, שהיא בעיניה "עדיפות לאומית" – וכפי שאנו, כציבור, יודעים, למשרד הפנים גם אין צורך במתן הסבר.

מעניין, עם זאת, לשאול כמה שאלות: ממה מורכבים 50 מליון השקלים? האם משלם המסים, האמור לממן תכנית זו מכיסו, קיבל על כך דיווח? מה יכול לעשות משלם המסים אם אין התכנית נראית לו? האם הוא יכול לעשות משהו בכלל?

וכדי שלא יחשוב הציבור כי ההצעה ותכנית החומש מנותקים מהמציאות הפיננסית, מוסרים לו גם כי "הוועדה המליצה על הדרכים שבהן תשתתף המדינה במימון השיפוץ של חזיתות הבנינים: באמצעות קרן שתוקם לצורך כך, הקלות בארנונה..."

מכל זה עולה הרושם כי בעצמותיו של משרת הציבור בכנסת בוערת החקיקה כאש, כדרך הראוייה לסייע לעניניו של האזרח. יש בבנין הכנסת אף כאלה שמודדים את איכות הפעולה הפרלמנטרית בריבוי הצעות החקיקה – ובמיוחד בהתקבלותן של הצעות החוק על ידי המליאה. מה שלא ברור הוא המידה שבה נותנים המחוקקים את דעתם על האפשרות המעשית של הפיקוח על אפשרות היישום של חוק, תקנה או אגרה חדשים.

נתונים נוספים