על הכמה ועל הלמה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1055
על הכמה ועל הלמה
או: העיריה, התמנון והשלומזל
בעל חנות אחד שאני מכיר זכה לביקור של פקחי עיריה ממחלקת השילוט. אלה תבעו ממנו 10,000 ₪ בגלל כתובת ישנה על דלתות העסק שלו ולא היו מוכנים לוותר על תביעתם אל מול הסבריו שהכתובת שייכת לעסק הקודם שהיה שם ושאין לכתובת שום קשר לעסקו. לבסוף הושגה "פשרה" והוא שילם להם "רק" 5000 ₪. "איזה טפשים!" אמר לי, בסיפוק של מי שהרוויח את ההפרש...
"איך שלא תציג זאת" השבתי לו "העקרון המעורב הוא שאם אתה שילמת להם, לא הם הטפשים."
אני נזכר בבעל החנות הזה בכל פעם שאזרחי המדינה סולחים למנהיגיה, לעסקניה ולפוליטיקאים שלה, על מעשי העוול שלהם, מתוך המחשבה שמדובר במחדלים של טיפשות, איוולת ושלומיאליות; הויכוח על השאלה אם הם טפשים או נוכלים הוא אקדמי ביחס לעובדה שתמיד האזרחים הם המשלמים את המחיר.
(זה המקום להעיר שמלחמת האזרחים הנטושה, דרך קבע, במדינה איננה, בהכרח בין האזרחים לבין השלטון במובן של שני מחנות שהם, בהכרח, נפרדים; לדאבון הלב, דוקא משום שמדובר במלחמת אזרחים אמיתית, כלומר כזו הניטשת בין אזרחים, כל אזרח – אפילו אם הוא מבלה בשלטון וקובע מה יקרה בחיי אחיו האזרחים – סובל מן המלחמה. דבר זה נובע מכך שהסבל הראשי במלחמה איננו פיסי אלא רוחני, כלומר פסיכולוגי – וסבל זה לא רק שאינו פוסח על שועי האומה אלא שלעתים היא מכה בהם בצורה הקשה ביותר. הפגיעה הקשה ביותר שממנה נפגעים האזרחים בחברה כמו החברה הישראלית היא ממה שחבריהם גורמים להם – ובמובן זה סובלים אלה המנהלים את החברה וקובעים את חוקיה לא פחות ממהלך הענינים מאשר הכפופים להם. אך מאידך, העובדה שהשר ישן פחות טוב מהאזרח שבחייו הוא מתערב, איננה משחררת אותו מהאחריות על הפשע שבחוק לא צודק והוא עדיין זה שנושא באחריות על הפשיעה שגורם חוק פושע).
האזרח הוא תמיד זה שמשלם את טעויות הממשל – והוא אך לעתים רחוקות נותן את הדעת לסיבה לכך. בין היתר, נובע הדבר מכך שכאדם, גם הוא עושה טעויות ולכן, ברוחב ליבו, הוא נותן לאיש הממשל להנות מן הספק על יסוד ההנחה שנעשתה טעות – וגם על יסוד המחשבה ש"אלה שלמעלה יודעים מה שהם עושים" ושבכל מקרה "הם בודאי יעשו זאת טוב יותר ממנו" כי הם "מקצועיים".
אך הדבר אינו נכון – וקודם כל בגלל שרוב אנשי הממשל אינם מקצועיים. למעשה, הצורה בה הם נבחרים מבטיחה שלא יבינו דבר וחצי דבר במה שהם עושים אלא שיבינו בתקשורת הדמוקרטית ביורוקרטית: אם אתה בוחר אנשים לתפקיד א באמצעות פעולה ב, הוא יהיה מומחה בב ולא בא. במלים אחרות: אנשי הממשל, אשר נדרשים להצליח בתחום התדמית, משקיעים את כל כוחם בתחום זה ובתחום זה בלבד – כי הדרישה העצומה של כוחות ומשאבים בתחום אחד איננה מאפשרת ליחיד להתמחות גם בתחום אחר.
כאזרח, כאשר אתה הוא זה המשלם את מחירו של הנזק, פעם אחר פעם, זה איננו משנה בכלל מה מצבו הרוחני-נפשי של זה שגורם לך אותו. ההבדל בין השלומיאל לשלימזל מוגדר בבדיחה-הגדרה היהודית בכך שהשלומיאל הוא זה ששופך את המרק על השלומזל. אך גם אם זה היה נכון שבמדינת ישראל שופכים השלומיאלים שבשלטון באופן קבוע את המרק על האזרחים השלומזלים, זה לא היה מצדיק את עובדת המציאות שאנו נתקלים בה יום יום – שהאזרחים אף-פעם אינם מבררים למה אלא רק כמה.
כשהתמנון הממשלתי או העירוני שולח את המון זרועותיו לכיסיו של האזרח ומוצץ ממנו את לשד חייו, האזרח אף פעם לא מנסה לברר למה ומדוע זה קורה: לשם מה נלקח ממנו חלק מחייו, לצורך מה ומהם ההצדקות לכך; אם הוא מעלה שאלות או מנסה להתווכח, זה יהיה תמיד לגבי מידת התשלום וגבהו – מבלי שישים ליבו לכך שבעצם עובדת תשלום המס הוא מצדיק אותו ואת השיטה הממציאה אותו. אם מחר ישמע האזרח שהוטל עליו מס של 20% כדי לסייע בהתפתחות עוברי יתושים בחצי הכדור המערבי, הוא ירגיש טוב אם יצליח לקבל פטור בסך 8.5% מהמס, אך הוא לא יתן דעתו לכך שסביר שמס זה לא היה צריך להיות מוטל עליו מלכתחילה ובכך ימשיך להעביר את תמנון המסים הגדל והולך כירושה הרסנית לילדיו, כפי שהורינו ואבותינו - השלומיאלים או השלומזלים - העבירו לנו.