שתיקה כהסכמה

 

שתיקה כהסכמה

מיהם חברינו בחברה?

בחוגי שומרי המצוות של ישראל של ימינו ניתן לשמוע לא פעם את האמירה "כל ישראל חברים". מאידך, הכניסו המרכסיזם והסוציאליזם לטרמינולוגיה הפוליטית הנפוצה את המונח "חבר" אשר ביחד עם הגרסה הישראלית הידועה כ"חבר הסתדרות" יש לו משמעות מעשית של "שמור לי ואשמור לך" שלרוב מצהירה על קיומו בחברה של מועדון סגור של "קרובים לצלחת".

בידוע הדבר שחברים טובים באמת מתגלים בעת צרה, כאשר זקוק האדם לחילוץ או לפתרון בעיה שבה הוא נתקל. אך לא רבים מוכנים להיכנס לסיכון רק כדי לבדוק את רמת ידידותם של הקרובים אליהם. על יסוד זה מבוססת, כנראה, האמירה הישראלית הנפוצה: "לך חפש את החברים שלך!" שאומרת, למעשה, "אנחנו לא נעזור לך".

דבר זה נשמע מוזר על רקע היותה של מדינת ישראל באופן רשמי "חברת רווחה" שרבים בה המוסדות האמונים על עזרה הדדית. אך למעשה מוצא את עצמו האזרח הישראלי נשלט על ידי מחוייבות לשיטה, המתנה את קיומו קודם כל בציות לממסד ולהתיימרותו לסייע לאזרחים. את הדבר מחזקת תמימותם של המאמינים בממסד. ואין זה מקרי שהסוציאליזם מחנך את האזרח לאמץ את הריכוזיות הממשלתית ולדחות את מאמציו של היחיד. לפיכך אופייני הדבר שבחברת הרווחה של ימינו נראה לרבים שתלותם כנזקקים בחוקי המדינה תהיה עדיפה על תלות ברצונם הטוב של בני אדם יחידים, המנדבים את כוחותיהם וממונם על יסוד התנדבותי.

אך אזרחי המדינה לרוב אינם מודעים לכך שכאשר אנשים אינם מסכימים עם ביסוס עזרה על התנדבותיות, בשל אי רצונם להיות תלויים ברצונם של אחרים, אין הם יכולים להתחמק מכך שגם עזרה לא התנדבותית מבוססת, למעשה, על רצונם של אחרים. ואם ישוו בין שתי הגישות הם יבינו שבכך שהם דוחים את העזרה מרצון הם, למעשה, בוחרים בעזרה המבוססת על כפיה. כלומר: הם בוחרים לקבל את עזרתם של בני אדם שכופים על אחרים לסייע בין אם הם רוצים בכך או לא.

אם הם היו משווים בין אלה לאלה הם היו מגלים שלמעשה הם מוותרים על עזרתם מרצון של אנשים טובים, פרטיים, יחידאיים, המציעים את פרי עמלם העצמי מטוב ליבם, ושאין בידם כוח לכפות אחרים או כל רצון שהוא לכך – ובוחרים להיעזר בכוח הממשל, המבוסס על כפיה, ביזה ואלימות, שמאפיינים את בעל הזרוע החזק, שלעתים קרובות עזרתו ניתנת על תנאי: ציות לרוע.

ציות זה מצידם של הנתמכים על ידי הממשל, אשר נקנה על ידי הממסד בטובות הנאה מסוגים שונים מתבטא קודם כל בשתיקה, שכמוה כהודאה, לנוכח עוולות המשטר. בחברתנו, שבה מושלת יד השלטון מבחינה חוקית (ולפיכך גם כלכלית) בכל מרכזי הפעולה, תלוי מקור פרנסתם (ולפיכך גם חייהם) של כמעט כולם בשותפות עם השליט, כאשר השותפים להסכמה זו יודעים הם יפה כי כל סטיה מן התלם תביא אותם למצב של מחסור בפת-לחם.

את חוק החיים הקיומי הזה יודעים בישראל לא רק אלה הרשומים בלשכות התעסוקה או הסעד התרים אחר מקורות פרנסה אלא כל פקיד שלטוני בכיר, משוטר או מורה ועד לשר בממשלה, המצייתים בשתיקה לצו העליון: ציית או ...חפש את החברים שלך.

ואם תאמר שיש רבים – ובעלי ההון הגדול הם דוגמה לכך – שאינם תלויים בממסד או בשיטה, כי הם עושים את כספם באופן פרטי, מבלי שהממשלה נוגעת בהם, יש בכך רק הודאה עצמית בתמימותך; כאשר הכסף מודפס על ידי המדינה, וכאשר כל ככר לחם שאתה קונה, כל קרקע שבה אתה בונה ולמעשה כל מה שזז פה מעלים תשלומים כבדים למחוקק כדי להתקיים, אין יצור חי יכול לחיות פה מחוץ לכלוב חוקי המדינה.

אך הסוד הכמוס הזה, שבאמצעותו נחמסים אזרחי הארץ מחירותם, שהיא הנכס האנושי היסודי שלהם, שמור במרתף שתיקתם של אלה שאינם רוצים לחפש את החברים שלהם - כנראה כי הם חוששים שלא ימצאו כאלה...

 

נתונים נוספים